או שמישהו עשה לנו שכתוב תודעתי?
הקול שברא את העולם.
הקול שאמר "יהי אור" — ונעשה אור.
האם אפשר להשתיק אותו?
לעצור אותו באמצע דיבור?
להגיד לו "די, תפסיק לדבר"?
ובכל זאת, זה מה שלימדו אותנו שקרה במעמד הר סיני:
שהעם עצר את הקב"ה,
וביקש ממשה:
"דַּבֵּר־אַתָּה עִמָּנוּ... וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים" (שמות כ', ט"ו)
אבל רגע —
מי זה “העם”?
600,000 גברים, לא כולל נשים וטף —
כולם התחילו לדבר פתאום?
כולם קטעו את הקב"ה?
והוא פשוט… שמע בקולם ושתק?
באותו רגע שבו נפתחו שמיים,
ההר רועד, הברקים עפים,
והעם רואה את הקולות —
פתאום כולם פונים למשה ואומרים לו: "עזוב, קח אתה את זה"?
אין בזה היגיון.
אין בזה אמת.
יש פה שקר — שכתוב היסטורי שמכסה על שבר תודעתי עמוק.
---
אבל התורה עצמה לא נותנת לשקר הזה לעבור בשקט.
כי מיד אחרי הבקשה של העם,
ולכאורה אחרי ש"נגמר" המעמד,
מגיע פסוק שהוא כמו פטיש על הקיר:
> "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אזכיר אֶת שְׁמִי — אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ"
(שמות כ', כ׳)
רגע — "אזכיר"?
הקב"ה מזכיר את שמו בעצמו?
או שאנחנו אמורים להזכיר?
אם הוא נסתר — והקשר תלוי בבחירה שלנו —
אז אולי בכלל כתוב כאן "תזכיר" והשתילו אל"ף כדי לבלבל אותנו.
כי אם האדם הוא זה שמזכיר את שם ה' —
אז האחריות עלינו.
ובכל מקום שאנחנו מזכירים באמת — שם נגלית שכינה.
---
ומה קורה מיד אחרי הפסוק הזה?
> "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב"
"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי"
"בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר [תזכיר] אֶת שְׁמִי — אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ"
שוב — שני עולמות מתנגשים:
אלוהי כסף וזהב = מסכה = שקר.
מזבח אדמה = פשטות = אמת.
תזכיר את שמו במקום כזה — והוא יבוא. והוא כבר שוכן שם.
---
וזה כל ההבדל:
איפה שיש זיכרון — יש שכינה.
איפה שאין מסכה — יש נוכחות.
איפה שיש קריאה אמיתית — שם נופלות כל החומות.
כי אין מקום קדוש אחד,
אין תיווך,
אין צורך במסכים או מתווכים.
> בכל מקום שבו אדם לא בורח — אלא מזכיר — שם מתגלה האחד.
וזה סוף השקר.
וזה תחילת הזיכרון.
אשכול 22367