לצאת מההלם
יש נושאים בחברה הישראלית הזוכים להתייחסות רק פעם בשנה, עיין ערך, מצוקת ניצולי השואה, בצמוד ליום השואה, מצב העוני, עם פרסום דו"ח עמותות הרווחה, עלויות התרופות המיוחדות, ימים אחדים טרם אישור סל התרופות, יום לפני פתיחת שנת הלימודים, איומים בהשבתה, יום לפני חג החנוכה, מציאת מטבע עתיק, יום לפני תשעה באב, מציאת מטבע עתיק מאוד, והרשימה ארוכה.
בשנים האחרונות הצטרפו לימים המיוחדים, יום ההוקרה לחיילי המילואים, יום ההוקרה לנשות המילואים, יום ההוקרה לפצועי צה"ל, לנפגעי פעולות איבה, בתוך יום הוקרה זה ישנו גם מיני תת יום הוקרה לפצועי הנפש, הלומי הקרב.
הלומי הקרב אינם זקוקים ליום הוקרה, הם ומשפחותיהם זקוקים וחייבים לקבל 365 ימי טיפול, ימים בהם יזכו לצורי לנפש הדאבה, המיוסרת, המייסרת, לכאב שאין לו סוף.
365 ימים של התמודדות עם כל מה שמתכנס תחת צמד המילים "הלם קרב", אסור לדון בנושא הלומי הקרב רק לאחר התאבדות וניסיונות התאבדות של גיבורים שלחמו בשדות המערכה ושבו בלי פציעה גופנית אך עם בורות של צלקות בנפש פנימה.
והנה, אף כותב שורות אלה חוטא במקצת, בשבועיים האחרונים עשרה הלומי קרב שמו נפשם בכפם והשיבו נשמתם המיוסרת לבוראה, נתון בלתי נתפס, מחריד ומזעזע אשר היכה בי בעוצמה, החלטתי שאיני יכול עוד להחריש ולעמוד מנגד, זו אינה גזרת גורל.
מעט משונה ויש שיאמרו אף מוזר לדבר על אחריותה של המדינה להלומי הקרב, על חשיבות הטיפול היום יומי בהלומי הקרב, על בניית מעטפת מתכללת בהלומי הקרב, הרי היה אמור להיות מנגנון משומן, מקצועי ואפקטיבי לטיפול בהלומי הקרב כבר לפני 77 שנים, או לכל המאוחר, 76 שנות תקומה.
את מקומה של המדינה, את מקומו של משרד הביטחון, מילאו עמותות נטולות תקציב שהקימו אנשים טובים, עמותות שהעניקו בכוחן הדל כל שיכלו כדי להיטיב באופן יחסי עם הלומי הקרב.
מילאו הלומי קרב שניחנו בכישרון מוזיקלי וחשפו לעיני האומה כולה את לילות האימה ובקרי הזוועה, את חיו של הלום קרב האומר בבוקר מי ייתן לילה ובלילה מי ייתן יום.
מחלקת השיקום במשרד הביטחון מנסה לתת מענים לצרכי הלומי הקרב אלא שמענים אלו ניתנים בקצב איטי ובירוקרטיה מסורבלת.
ביום ראשון יעמדו הלומי קרב, ממלחמות ישראל השונות ומאות מאז טבח שבת שמחת תורה, הם יעמדו מול משרד הביטחון ויבקשו רק דבר אחד, לשקם את חייהם, להציל את חייהם, בלי מילים גבוהות, בלי פאתוס, בלי הרואיות, רק להציל את חייהם, להקל על מכאובם, לרפא את ייסוריהם, להעניק להם אוויר, לחיות.
אני אהיה שם, כולנו חייבים להיות שם, לעמוד לצידם של מי שמסרו את הנפש, לעמוד לצד גיבורי המלחמות שחלקם אינם יודעים שתמו, לעצור את פתרון הקבע לבעיה הזמנית, עוצרים את המוות, מתחילים בריפוי ושיקום, חובתנו המוסרית.
אשכול 22439