*הבהרה: הרב אשכנזי לא כתב את הדברים בהקשר של ההתנתקות, אלא בקשר לחזרה בתשובה באופן כללי, אני שאלתי את הדברים משם לענייננו.
"אמרתי לכם"?!
הם נכנסו בתמימות למצרים לבקש אוכל, בסך הכול רצו להחיות את אביהם הזקן ולהציל אותו מהרעב בארץ ישראל. אך השליט המצרי נטפל אליהם והתעלל בהם. הוא עצר אותם בתקיפות והעלה נגדם האשמה חמורה של ריגול נגד מצרים. הוא הכניס אותם למאסר בן שלושה ימים, וכששחרר אותם הכריז ששמעון נשאר במאסר שערובה לכך שהם יחזרו יחד עם אחיהם הקטן.
הרגע הזה שבר אותם. לפתע הכול חזר אליהם. פתאום הם הבינו שהם יצטרכו שוב לחזור הביתה בלי אח אחד, ושוב לספר לאבא סיפורים על מה קרה לו ואיפה הוא. הפצע שהיה רדום במשך עשרים ושתיים שנה שב ונפתח, ובפעם הראשונה הם חזרו לדבר על הלילה הנורא ההוא. "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה לנו הצרה הזאת".
ואז מתרחש דבר מוזר. ראובן, בכור האחים, עושה משהו שנראה כמו זריית מלח על הפצעים, שלא לומר, חלילה, לרקוד על הדם. במקום לנהוג באחריות של אח בכור ולהניח יד תומכת על הכתף, הוא עושה לכאורה את ההיפך הגמור. "ויען ראובן אותם לאמור: הלוא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש". ובקיצור: "אמרתי לכם!", הזהרתי מראש שזה מה שיקרה...
והתמיהה זועקת: הרי אין דבר מקומם ומקטין יותר מאשר "אמרתי לך", בטח כשאדם נתפס במבוכתו וברגעי מצוקה. כולם מכירים את הסיטואציות האלה. המשפחה ממהרת להגיע בזמן לחופה של הדודה, אבל אחרי כל הבלגן בסוף מאחרים, כולם עצבניים ומאוכזבים, ואז קם המטיף ואומר: "אמרתי לך שזה מה שיקרה! מי צריך את כל התסרוקות האלה?"...
מה גורם לראובן להתנהג כך? זה מה שחשוב עכשיו, ברגע הקשה הזה – להטיף להם מוסר ולומר "אמרתי לכם"?!
אל תחטאו!
הרבי מליובאוויטש מציע הסבר מעמיק לשיחה בין האחים, שנותן לנו את היסוד הראשון וההכרחי בעשיית תשובה.
בתוך הזעקה של האחים מסתתרת אמת פשוטה: הם לא לוקחים אחריות. הם לא מאשימים את עצמם במה שקרה, אלא ממשיכים להאשים את יוסף במה שהם עוללו לו. "אבל אשמים אנחנו", הם אומרים, אבל על מה? "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". לא על זה שפגענו בו, אלא על זה שלא ריחמנו עליו והצלנו אותו בכל זאת, אפילו שהיה מגיע לו.
הם לא הביעו חרטה על עצם המעשה, על כך שחשבו לשפוך דם נקי וכמעט הביאו להרג אח חף מפשע. הם עדין סברו שהאשמה הייתה מוטלת על כתפיו של יוסף. הוא זה שמתח אותם עד הקצה, הוא זה שהלשין עליהם ליעקב ועורר את כעסו עליהם – וזה, הם חשבו, לא השאיר להם שום ברירה. איש לא היה מצליח לשלוט בעצמו מול המתח שעורר יוסף בבית.
וכנגד זה התקומם ראובן. הוא טען: "הלוא אמרתי לכם אל תחטאו בילד, ולא שמעתם". אמרתי לכם מראש שאתם חוטאים בכל הלך המחשבה שלכם, טענתי כבר אז שאסור לכם להיות גם השופטים וגם התליינים. ראובן לא מתכוון להשפיל את האחים שלו, אלא ללמד אותם איך מתחילים לחזור בתשובה. לפני הכול, הוא אומר להם, עליכם לקחת אחריות על מה שקרה ולהפסיק להתפתל ולמצוא צידוקים, התנצלויות ואשמים אחרים.
ראובן הוא בעצמו דוגמה ללקיחת אחריות כפתח לתשובה. כמו שאומר המדרש: "ראובן פתח בתשובה תחילה" – כי ראובן הוא הדמות הראשונה בהיסטוריה שלוקחת אחריות. הוא הראשון שלא האשים אף אחד בחטא שלו, רק את עצמו. הוא חילל את יצועי אביו, ומיזמתו קם והפנה את החצים לעצמו. וזה התנאי הבסיסי לתשובה.
בדיחה עצובה אומרת שנוסח הווידוי מנוסח בלשון רבים: "אשמנו, בגדנו", ולא בלשון יחיד: "אשמתי, בגדתי" – כדי שאחרי הכול נוכל להפנות את האצבע המאשימה לעבר "האחרים". כולם אשמים – חוץ ממני. הם החוטאים, אבל אני תמיד בסדר...
אשכול 37610