מתוך פסק הדין שניתן אתמול, מפי השופט סולברג, ובהסכמת השופטים מינץ ו-וילנר:
"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב, ו) – מעט על ערך לימוד התורה ועל חובת הגיוס מנקודת המבט הפנימית
71. כשופטים, תרים אנו תדיר אחר איזון בין ערכים שונים ומתחרים; לא בכדי, אחד מן הסמלים ומן הדימויים המקובלים של המשפט בכלל – ושל הרשות השופטת במחוזותינו, בפרט – הוא המאזניים (ראו, בהקשר זה: ספר יצירה פרק ה, משנה ג). במבט שטחי, עשויות גם התדיינויות הגיוס, לדורותיהן, להיתפס כבעלות אותו אופי 'איזוני', כאשר במסגרתן ניצבים ערך לימוד התורה מזה, ואל מולו ההפליה הקשה "בֵּין דָּם לְדָם" (דברים יז, ח), כמו גם הצורך האקוטי בהתגייסות ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות ה, א); להוותנו, 'צרים' הרבה נשאו ראש ובאו עלינו.
72. על רקע זה, הובהר זה מכבר, אך חשוב לחזור ולהדגיש – דווקא מנקודת המבט הפנימית – כי לא היא; עסקינן, הלכה למעשה, ב"קונפליקט מדומה. מנקודת מבטה של התורה עצמה, לא קונפליקט יש כאן כי אם שני צדדים של אותו המטבע: חובתו של היחיד לעמו, לארצו ולתורתו" (בג"ץ 1877/14, פסקה 10 לפסק הדין של השופט נ' הנדל). כך, שכן החובה להתייצב למלחמות הגנה, מלחמות אין ברירה, מן הסוג שעמו מתמודדת מדינת ישראל מראשית ימיה, וביתר שאת בעת האחרונה – מלחמות אשר משתייכות לקטגוריה ההלכתית שבה "הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה תורה שם, ה, א; ז, ד) – חלה גם חלה על לומדי תורה: "במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו תלמידי חכמים צריכים ליבטל מלימודם" (רבי יצחק מינקובסקי קרן אורה, מסכת סוטה מד, ב).
73. אכן, הדברים כבר נאמרו, הוסברו ופורטו, בפסיקה ומחוצה לה (ראו, מִני רבים: בג"ץ 6298/07, בחווֹת הדעת של השופטים א' רובינשטיין והנדל; אביעד הכהן "על חובת השוויון בשירות הצבאי" פרשת השבוע ברוח המשפט 74, פרשת במדבר (התשס"ב)). למעשה, מדובר בעקרונות מוסריים ואנושיים כה פשוטים וברורים, שעל תמיכתם במקורות ההלכה עשוי השואל לשאול "למה לי קרא? סברה הוא!" (בבלי, בבא קמא מו, ב); כלומר, מדוע נדרשים מקורות והפניות, אם זהו היגיון פשוט ומתחייב לכל בר-דעת. מטעמים אלה, לא ארחיב בנושא; החפץ 'להגדיל תורה' – יעיין במקורות שהוזכרו לעיל. אסתפק בציון כי מיוחסת לר' חיים מבריסק – אחד מגדולי החכמים בדורות האחרונים, ומי שהשפיע השפעה עצומה על לימוד התורה הישיבתי – האמירה שלפיה 'מי שאינו יודע מתי לסגור את הגמרא – מוטב שלא יפתח אותה'; ובגרסה אחרת: 'מי שאינו סוגר את הגמרא כשאלמנה מתדפקת על דלתו, גם כשגמרתו פתוחה – היא סגורה'. עוד מסופר, כי ר' שניאור זלמן מלאדי – 'האדמו"ר הזקן', מייסד חסידות חב"ד – לימד את נכדו, ה'צמח צדק', לאחר מעשה שהיה, כי אם אדם לומד תורה ואינו שומע בכיו של תינוק – הרי שמשהו פגום בלימודו. "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח" (משלי א, ה).
74. עוד אוסיף, בהתאם לאמור לעיל, ועל מנת להוציא מליבם של תוהים וטועים, כי הכרעתי אינה נובעת מהקטנה בחשיבות הלימוד והעמל בתורה – מצווה שעליה נאמר במקורותינו כי היא 'חיינו ואורך ימינו' (ראו: דברים ל, כ; תלמוד בבלי, ברכות סא, ב), ושתקצרנה יריעות רבות מלהרחיב על אודות מרכזיותה בעולמה של היהדות ובמסגרת מורשתנו. די שאזכיר, כי לצד האמירה שלפיה "גדולה מצוות תלמוד תורה מכל המצוות" (שולחן ערוך, חושן משפט רמז, יח; וראו עוד: משנה, פאה א, א); צוין גם – במסגרת המענה על השאלה אם תלמוד גדול או מעשה גדול – כי "תלמוד גדול" דווקא מפני "שהתלמוד מביא לידי מעשה" (תלמוד בבלי, קידושין מ, ב; כן ראו: תלמוד בבלי, יבמות קט, ב; תלמוד ירושלמי, ברכות א, ב; תוספתא, עבודה זרה ה, ב). בהינתן המתואר, יתכן – מבלי לטעת בדבר מסמרות – כי אף בגדרי הסדר שיעלה בקנה אחד עם העקרונות החוקתיים, כמו גם עם צרכי הביטחון, תיכלל האפשרות לכמה יחידי סגולה, המתבלטים למרחוק בלימודם ובהתמדתם, להיפטר מן הזכות והחובה שבשירות צבאי (ראו: בג"ץ 1877/14, פסקאות 44 ו-51 לחוות דעתי). ואולם, ברי אין זו דרך לרבים, ודאי לא לבני ציבור שלם; "בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לַמִּקְרָא יוֹצְאִין מֵהֶן מֵאָה לַמִּשְׁנָה יוֹצְאִין מֵהֶן עֲשָׂרָה לְתַלְמוּד יוֹצֵא מֵהֶם אֶחָד לְהוֹרָאָה" (מדרש קהלת רבה ז, כח; כן ראו: ברכות לה, ב; מנחות צט, ב). הוי אומר: 'בני עליה מעטים' (על-פי: תלמוד בבלי, סוכה מה , ב) – יתכן; דרך כבושה לרבים – בפירוש לא (ראו, בהקשר זה: בג"ץ 1877/14, פסקה 13 לחוות הדעת של השופט הנדל).
לתשומת ליבם של "ציונים דתיים" כמו קרעי, סמוטריץ, ואטורי, רוטמן, אליהו וחבריהם
אשכול 38731