, תוך שילוב בין דאגה הומניטרית לבין טענה שהמצור אינו משיג את מטרותיו הביטחוניות
.
להלן עיקרי העמדות הרווחות בשמאל באותה תקופה:
כישלון אסטרטגי: רבים בשמאל טענו כי המצור, שהחל ב-2007, נכשל במשימתו להחליש את חמאס או למנוע התחמשות. נטען כי המדיניות של "ניהול הסכסוך" וחיזוק חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית (כחלק מניסיון למנוע פתרון שתי מדינות) הייתה מוטעית מיסודה.
ההשלכות ההומניטריות: ארגוני זכויות אדם מהשמאל (כגון בצלם וגישה) התריעו על הענישה הקולקטיבית של אוכלוסייה אזרחית ועל התנאים הכלכליים וההומניטריים הקשים ברצועה כתוצאה מהמצור.
שאיפה להסדרה: בשמאל המתון והמרכז-שמאל שררה תקווה כי הקלות כלכליות (כמו מתן היתרי עבודה בישראל) יובילו לשקט ביטחוני ארוך טווח, מתוך הנחה ששיפור המצב הכלכלי ירתיע את חמאס מעימות.
הזנחת הסוגיה הפלסטינית: ביקורת נמתחה על כך שהציבור הישראלי והממשלה "הדחיקו" את הסוגיה הפלסטינית וניסו לחיות לצד עזה הנצורה כאילו המצב יציב ובר-קיימא.
אירועי ה-7 באוקטובר הובילו לטלטלה פנימית עמוקה ("התפכחות") בחלקים מהשמאל הישראלי, כאשר רבים חשו כי הקונספציה של אפשרות לדו-קיום או הסדרה כלכלית מול חמאס קרסה לחלוטין.
אשכול 39154