ערכתי לאחרונה בתאריך 07.06.26 בשעה 08:52 בברכה, אלמוני
פרשת גזיזת הפאות בקום המדינה (סביב השנים 1949–1950) היא אחד האירועים הכואבים והטעונים ביותר בהיסטוריה של קליטת העלייה בישראל. מדובר במקרים שבהם נגזזו פאותיהם של ילדים ונערים עולים, בעיקר מקרב יהדות תימן, ששוכנו במחנות העולים ובמעברות. [1, 2, 3, 4]
מה קרה במחנות?
עם הקמת המדינה, הגיעו עשרות אלפי עולים מתימן במבצע "על כנפי נשרים". העולים היו אנשים דתיים מאוד, ועבורם הפאות (שנקראו בתימן "סימנים") היו חלק מרכזי מהזהות היהודית והתרבותית שלהם. [1, 2, 3]
במחנות העולים הונהגה תוכנית לימודים שנקראה "החינוך האחיד". מדריכים ומורים חילונים ניהלו את המחנות וניסו להוביל מדיניות של "כור היתוך" – הרצון להפוך את כל העולים ל"ישראלים חדשים" וצברים. כחלק מתפיסה זו, אנשי סגל במחנות ראו בפאות ובסממנים הדתיים סמל לגלותיות ולחוסר קידמה. [1, 2]
העולים, ובהמשך גם נציגי המפלגות הדתיות, החלו להתלונן על כפייה חילונית קשה. התלונות כללו סיפורים על כך שמדריכים גזזו את פאותיהם של הילדים בכוח או על ידי שכנוע ולחץ, ואמרו להם ש"בארץ ישראל לא צריך פאות". כמו כן, היו תלונות על עידוד לחילול שבת ומניעת תפילות. [1, 2, 3, 4, 5]
ועדת פרומקין והסערה הפוליטית
הסערה הציבורית הגיעה לכנסת וגרמה למשבר פוליטי חריף. בעקבות הלחץ, הקים ראש הממשלה דוד בן-גוריון בשנת 1950 ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט גד פרומקין (ועדת פרומקין). [1, 2]
הוועדה סיירה במחנות (כמו עין שמר וראש העין), שמעה עדויות מהעולים וקבעה באופן חד-משמעי:
גזיזת הפאות לילדי העולים לא הייתה מקרה בודד, אלא שיטה מכוונת ונוהג פסול של מנהלים ומדריכים במחנות.
הופעלה כפייה אנטי-דתית קשה שלחצה על העולים לעזוב את אורח חייהם המסורתי. [1, 2, 3, 4]
בעקבות מסקנות הוועדה, בוטל "החינוך האחיד" במחנות, וניתנה לעולים האפשרות לבחור בחינוך דתי עבור ילדיהם. למרות זאת, עדויות מראות שהתופעה נמשכה פה ושם גם לאחר מכן. [1, 2, 3]
הזיכרון ההיסטורי
עבור עולי תימן ועדות המזרח, אירוע זה נחרת בזיכרון כפצע עמוק ומשפיל. הוא סימל את חוסר ההבנה, הפטרונות והזלזול של הממסד הקולט כלפי התרבות והמסורת העשירה של העולים
אשכול 40346