החופשה הבאה שלך מתחילה כאן
הפירוש נכתב בלשון פשוטה, תוך שמירה על מבנה המאמר, בהירות ודיוק, כדי להנגיש את הרעיונות ללא השמטת פרטים.
הפירוש (המאמר המקורי בסוף):
בס"ד
פרשת ויחי, י"א בטבת, ה'תשכ"ז
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית מז, כח). יש לשאול, מדוע התורה מדגישה כמה שנים חי יעקב במצרים? הרי כבר נאמר קודם שיעקב היה בן 130 כשעמד לפני פרעה (בראשית מז, ט), ואם כל שנות חייו היו 147, ברור לבד שחי במצרים 17 שנה (ראה גם פירוש אוה"ח כאן).
כמו כן, יש להבין מדוע התורה מפרידה את שנותיו במצרים משאר חייו, כאילו שנות מצרים היו מיוחדות במינן. מכאן מובן ששנים אלו היו השנים הטובות ביותר של יעקב, כפי שמבואר בדברי בעל הטורים. אך זה מעורר שאלה: איך ייתכן שיעקב אבינו, הנחשב לבכיר האבות (שעה"פ תולדות כז, כה; בראשית רבה פו, א; זוהר ח"א קיט, ב), ימצא את שנות חייו הטובות דווקא במצרים, מקום שנקרא "ערוות הארץ" (בראשית מב, ט-יב; קהלת רבה פ"א, ד)? שאלה זו נשאלה גם על ידי הצמח צדק את אדמו"ר הזקן (אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה, עמוד שעג; "היום יום" י"ח בטבת).
עוד יש לשאול: מדוע במניין שנות חייו התורה כותבת "שבע שנים וארבעים ומאת שנה" ולא אומרת פשוט "שבע וארבעים ומאת שנה"? למה מפרידים את המספר הקטן (שבע) מהמספר הגדול (ארבעים ומאה), ולמה מקדימים את המספר הקטן לגדול? הרי אצל אברהם נאמר "מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים" (בראשית כה, ז), וכך גם אצל יצחק "מאת שנה ושמונים שנה" (בראשית לה, כח), ושם המספר הגדול קודם לקטן. פירוש זה מובא גם בדברי אוה"ח על הפסוק, וכן באוה"ת ריש פרשתנו (שנב, ב), וברד"ה "ויחי יעקב" משנת תרכ"ח (סה"מ תרכ"ח, עמוד נ) ותרנ"ב (סה"מ תרנ"ב, עמוד יג).
ב) והעניין הוא כך: יעקב רומז על "יו"ד עקב" (פרדס שער כג, ערכו; עץ חיים שער ג, פ"ב; תו"א ויצא כא, א), כאשר האות יו"ד מסמלת את הנשמה כפי שהיא במדרגה עליונה, במצב של "טהורה היא" (ברכת "אלוקי נשמה"), כלומר בעולם האצילות (ראה לקו"ת ראה כז, א). בעולם הספירות, היו"ד מייצגת את ספירת החכמה, שהיא גם האות יו"ד בשם הוי'.
העקב, שהוא החלק התחתון ביותר של הגוף, מסמל את ירידת הנשמה מהמדרגה הגבוהה ביותר עד למדרגה הנמוכה ביותר. הירידה מתחילה בתוך עולם האצילות עצמו, מהמעבר מספירת החכמה אל ספירת המלכות, שנקראת עקב (פרדס שם). לאחר מכן, הנשמה יורדת לעולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה), שזה הוא עניין בראתה יצרתה ונפחתה, שהם כנגד האותיות הו"ה בשם הוי', שדרכן מתבצעת כל ההתהוות (ראה לקו"ת בשלח א, א). ד' אותיות שם הוי' מבטאות את התהליך של צמצום, המשכה, והתפשטות – מה שמאפשר את סדר ההשתלשלות כולו.
גם ירידה זו נעשית דרך ספירת המלכות בכל עולם, עד שהנשמה מגיעה למדרגת עקב ממש, כלומר לעולם הזה הגשמי, שהוא המקום הנמוך ביותר שאין תחתון ממנו.
על כך נאמר "ויחי יעקב", כלומר: הירידה של הנשמה מהמדרגה הגבוהה ביותר (יו"ד) עד למדרגה התחתונה (עקב) נועדה להביא את הנשמה למצב של "ויחי" – חיים אמיתיים ושלמים. דווקא דרך הירידה הזו, הנשמה משיגה את מדרגת החיים האמיתית שלה.
אבל יש להבין: איך ייתכן שדווקא הירידה למטה היא זו שמביאה את הנשמה למדרגת "ויחי"? לכאורה, החיים האמיתיים נמצאים דווקא למעלה, כפי שנאמר "חי ה' אשר עמדתי לפניו" (מלכים א' יז, א), המתייחס לנשמה כפי שהיא במדרגה עליונה לפני ירידתה למטה (ראה סה"מ ה'ש"ת, ע' 13).
ג) כדי להבין את העניין, נקדים לבאר את דברי המשנה (אבות פ"ד, מי"ז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". המשנה אומרת, שעם כל מה שנאמר באותו מקום ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", עדיין, מעלת שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה עולה לא רק על חיי העולם הזה, אלא גם על כל חיי העולם הבא.
צריך להבין: הרי ידוע שעבודת התורה והמצוות בעולם הזה נועדה ליצור לבושים לנשמה, כדי שתוכל ליהנות מזיו השכינה בגן עדן, כמו שנאמר בזוהר (זח"א רכד, א; קכט, א) על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א), וכן על דוד המלך (מלכים-א א, א) – שמדובר על הימים העליונים שהם הלבושים שנעשים על ידי תורה ומצוות. הלבושים הללו הם הכרחיים, כפי שמבואר בתניא (אגרת הקודש סכ"ט), משום שאין שום נברא יכול להשיג את אור ה' כפי שהוא, וגם לאחר שה' מאיר מאורו, הנשמה אינה יכולה לסבול את עוצמת האור. לכן, יש צורך בהשתלשלות האור הזה כדי ליצור ממנו לבוש נברא, שמאפשר לנשמה ליהנות מזיו האור – כמו משל אדם הרואה את אור השמש דרך זכוכית שקופה ומאירה.
מכאן נראה שכל עניין התורה והמצוות בעולם הזה אינו המטרה העיקרית, אלא רק אמצעי, שמטרתו להכין את הנשמה לקבלת הגילוי של העולם הבא. אם כך, איך ייתכן לומר ש"שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה" נחשבת יותר מכל חיי העולם הבא? הרי על פי ההבנה הפשוטה, התורה והמצוות הן רק טפל לגילוי הגדול של העולם הבא, שהוא תכלית העבודה בעולם הזה.
אך העניין הוא שעיקר קבלת השכר אינה בגן עדן, אלא לעתיד לבוא בעולם התחייה, שבו הנשמות יהיו בגופים דווקא. בגן עדן, הגילוי הוא רק זיו תורתם ועבודתם – הארה בלבד, ולא עצם המצווה. לעומת זאת, עיקר שכר המצווה, שהוא "שכר מצווה – מצווה" (אבות פ"ד, מ"ב), מתגלה לעתיד לבוא בעולם הזה. מדובר בעצם האור שנמשך על ידי קיום המצווה (תניא פל"ט), ואילו בגן עדן נהנים רק מזיו השכינה (ברכות י"ז, א) – הארה חיצונית בלבד, משום שגם גן עדן נקרא "עולם" מלשון העלם (לקו"ת שלח ל"ז, ד).
גילוי העצמות, לעומת זאת, יתקיים בעולם הזה דווקא (ראה גם תניא ספ"ד; לקו"ת דברים א, ב). עם זאת, כדי שהנשמה תוכל לעתיד לבוא לקבל את עצם האור שנמשך על ידי המצוות, עליה לקבל תחילה את ההארה והזיו שמתגלה בגן עדן. אבל מאחר שהנשמה היא נברא, אין היא יכולה לקבל את האור של גן עדן ללא לבושי המצוות. אף על פי כן, המצוות עצמן נעלות יותר מהזיו שנמשך מהן בגן עדן, משום שעיקרן הוא הכנת גילוי עצם האור לעתיד לבוא.
ד) על פי האמור, ניתן להבין את העניין של "ויחי יעקב", שמבטא את מהות החיים האמיתיים ביעקב – "יו"ד עקב". ירידת הנשמה למטה לעסוק בתשובה ומעשים טובים (תומ"צ) היא המאפשרת את הגילוי של עצמות האור האלוקי, שהוא עיקר השכר לעתיד לבוא. לכן, החיים האמיתיים מתגלים דווקא באמצעות הירידה לעולם הזה.
וזהו גם פירוש הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". התורה מדגישה את שנותיו במצרים, ומפרידה אותן משאר שנות חייו. כיון שאמיתות החיים נובעת מהירידה לעולם הזה, הרי שבמציאות העולם הזה גופא, עיקר החיים מתבטאים במצרים דווקא – מקום של "מיצרים וגבולים". תחילה מדובר במיצרים וגבולות דקדושה, ואחר כך במצרים הגשמיים, שהם סמל לעולם השפל ביותר.
דווקא על ידי בירור ותיקון המקום הנמוך ביותר, "שאין למטה הימנו", מתגלה מהות החיים האמיתית של "ויחי יעקב". השנים במצרים הן "שבע עשרה שנה", שמספר זה בגימטריה הוא "טוב", רומז לכך שהחיים במצרים היו באופן של טוב אמיתי.
בהתאם לכך, ניתן להבין גם מדוע התורה מדגישה את המספר המועט של שנות יעקב בארץ מצרים, ואינה כוללת אותו בכלל שנות חייו. הדבר מלמד שדווקא הירידה למצרים – לבירור המציאות הנמוכה ביותר – היא עיקר החיים. בכך מתגלה אמיתות החיים של יעקב- "ויחי יעקב", שבאמצעות הירידה לעולם השפל מתגלה הטוב העליון, עד לגילוי העצמות האלוקית.
ה) וזהו גם שנאמר: "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית מז, כח). במספר זה מרומז כללות עניין העבודה של האדם. העניין הוא כך: המספר "שבע שנים" רומז לעבודה בשבע המידות של האדם, שיש צורך לבררן ולשנותן. "שנים" כאן משמש גם במשמעות של "שינוי", כלומר להפוך את המידות לטהורות ולקדושות. לכן התורה מונה את "שבע שנים" בנפרד, שכן זו תחילת ועיקר העבודה – בירור וזיכוך המידות.
כפי שמבואר בתניא (פרק יד), עבודת הבינונים, שהיא העבודה המתאימה לרוב בני האדם, עוסקת בעיקר בבירור המידות. וכפי שמוסבר במקומות אחרים (מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב, ועוד), עיקר העבודה בזמן הזה הוא בירור המידות, וזהו המקביל לכיבוש שבעת העממים שהיו בארץ ישראל. לעומת זאת, העבודה של בירור המוחין (השכל והדעת) היא עבודה קשה מאוד, שלא כל אדם מסוגל לה. בירור זה שייך בעיקר לעתיד לבוא, אז יתקיים גם כיבוש שלושת העממים הנוספים – קני, קניזי וקדמוני – שאינם ניתנים לבירור בזמן הזה.
על ידי העבודה בבירור שבע המידות, המסומלות ב"שבע שנים", מגיעים ל"ארבעים ומאת שנה". המספר 140 (ק"מ בגימטריה) רומז לשבע המידות כפי שהן כלולות מעשר – כלומר, המידות מקבלות את השפעת המוחין בתוכן. וזה מבטא את העבודה של המשכת האור השכלי אל תוך המידות. בנוסף, המספר 140 הוא כפול שבעים, שמורה על השלמות בעבודה זו – הן בהיבט הפנימי של המידות והן בהשפעתן על העולם.
העניין מתבאר כפי שמבאר האדמו"ר מהר"ש (בשנת המאה לנשיאותו הראשונה) בדרוש "ויחי יעקב" משנת תרכ"ח (סה"מ תרכ"ח, ע' נז), תוך הקדמת השאלה הידועה בנוגע לשנות חייו של דוד המלך, שהיו שבעים שנה. מצינו במדרשים (במדב"ר פי"ד, יב; יל"ש בראשית רמז מא) שאדם הראשון נתן לדוד שבעים שנה מחייו. אדם הראשון היה ראוי לחיות אלף שנה, אך מחמת החטא נאמר עליו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז), ויום אצל הקב"ה הוא כאלף שנה, כפי שנאמר "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" (תהלים צ, ד). לכן, חי אדם רק 930 שנה, משום שהקדיש שבעים שנה לדוד.
בנוסף לכך, מצינו בזוהר (חלק א, קסח, א) שגם האבות הקדושים נתנו לדוד שבעים שנה מחייהם: אברהם אבינו נתן לו חמש שנים (לכן חי 175 שנה במקום 180 שהיו ראויות לו), יעקב אבינו נתן לו עשרים ושמונה שנים (לכן חי 147 שנה במקום 175, כמו שנותיו של אברהם), ויוסף נתן לו שלושים ושבע שנים (לכן חי 110 שנה במקום 147, כמו שנותיו של יעקב).
השאלה המתעוררת היא: מאחר שחי דוד שבעים שנה בלבד, מדוע היה צורך בכפליים שבעים שנה – גם השבעים שנתן לו אדם הראשון וגם השבעים שנתנו לו האבות? לכאורה, די היה בשבעים שנה ממקור אחד בלבד.
העניין הוא ששבעים שנה מסמלות את המשכת המוחין (השפעת השכל) במידות. כאשר מדברים על "ב' פעמים שבעים", הכוונה לשתי דרגות בהמשכת המוחין במידות: דעת עליון ודעת תחתון. אלו הם שני אופני תפיסת המציאות, המתבטאים גם כשתי ראיות של "עין" (שערכו בגימטריה שבעים): ראיית העין העליונה (עין שלמעלה) וראיית העין התחתונה (עין שלמטה).
בהקשר זה, ישנו הבדל בין שבעים השנה של אדם הראשון לשבעים השנה של האבות. שבעים השנה של אדם הראשון מייצגות את דעת תחתון, עין שלמטה – כלומר, את ההסתכלות וההשגה התחתונה. לעומת זאת, שבעים השנה של האבות מסמלות את דעת עליון, עין שלמעלה – את ההשגה העליונה, שהיא נשגבת וקרובה יותר לאלוקות.
לכן, גם אדם הראשון וגם האבות נתנו לדוד שבעים שנה. באופן זה נוצרה אצלו לא רק המשכת דעת תחתון (שבעים השנה של אדם הראשון), אלא גם המשכת דעת עליון (שבעים השנה של האבות). עם זאת, שנות חייו של דוד נותרו בסך הכול שבעים שנה, כי עיקר עניינו של דוד המלך – ספירת המלכות – קשור בעיקר לדעת תחתון. דעת עליון שנמשך אליו (מכוח האבות) התלבש בדעת תחתון, ולא נשאר כפי שהוא במדרגתו העליונה והבלתי מושגת.
לעומת זאת, שנות חייו של יעקב היו 147 שנה. לאחר שסיים את עבודתו בבירור שבע המידות (שבע שנים), הוא המשיך את המוחין במידות (שבעים שנה) באופן שכלל גם את דעת עליון כפי שהוא במדרגתו העצמית והשלמה. לכן חי יעקב שנים נוספות, עד שהשלים 147 שנה, המסמלות ב' פעמים שבעים: דעת תחתון ודעת עליון, במלואם ובשלמותם.
ענין זה יתגלה בשלמות לעתיד לבוא, בזמן תחיית המתים, כאשר אז יהיה עיקר קבלת השכר (כפי שהוסבר קודם). זהו הפירוש בפסוק "כי עין בעין יראו" (ישעיה נב, ח), שמשמעותו היא ב' פעמים "עין": הראייה של העין התחתונה תהיה זהה לראייה של העין העליונה. כלומר, המציאות הגשמית שלמטה תשתווה לחלוטין למציאות הרוחנית שלמעלה.
באותו זמן, יתקיים הכתוב "ישר יחזו פנימו" (תהלים יא, ז), שמשמעותו שכל הדברים שבעולם הזה יראו את האלוקות בצורה ישרה וברורה, כפי שהם באמת למעלה. גילוי זה יבוא בקרוב ממש, על ידי משיח צדקנו, שיביא את העולם לתכליתו.
-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*
לשון מאמר הרבי כלשונו:
בס"ד. ש"פ ויחי, י"א טבת, ה'תשכ"ז
(הנחה בלתי מוגה)
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה1. וצריך להבין, לשם מה הוצרך הכתוב לפרש מספר השנים שחי יעקב בארץ מצרים, והלא כבר נאמר לפנ"ז שבעמדו לפני פרעה הי' יעקב בן שלושים ומאת שנה2, וכיון שכל שנות חייו היו קמ"ז, הרי מעצמו מובן שחי בארץ מצרים י"ז שנה3. וגם צריך להבין כללות הענין שהכתוב מבדיל את השנים שחי יעקב בארץ מצרים מכל שאר שנות חייו4, שמזה מובן ששנים אלו היו מבחר שנות חייו5, דלכאורה, איך יתכן שיעקב אבינו, בחיר האבות6, יהיו מבחר שנות חייו י"ז שנה שגר בארץ מצרים, ערות הארץ7 (כפי ששאל הצ"צ את זקנו אדמו"ר הזקן8). גם צריך להבין4 מש"נ במנין שנות חיי יעקב שבע שנים וארבעים ומאת שנה, למה הבדיל מספר המועט דשבע שנים ממספר המרובה דארבעים ומאת שנה, ולא אמר שבע וארבעים ומאת שנה, וגם למה הקדים את המספר המועט למספר המרובה, דלא כמו במספר שני חיי אברהם, מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים9, וכן ביצחק, מאת שנה ושמונים שנה10, שמקדים את המספר המרובה למספר המועט11.
ב) והענין הוא, דהנה, יעקב הוא יו"ד עקב12, היו"ד קאי על הנשמה כפי שהיא למעלה, בבחי' טהורה היא13, דהיינו בעולם האצילות14, שענינו בספירות הוא ספירת החכמה, אות יו"ד של שם הוי'. ועקב, שהוא סוף הרגל, מורה על ירידת הנשמה עד למדריגה היותר תחתונה, בחי' עקב, והיינו, שתחילה היא ירידת הנשמה בעולם האצילות גופא מספירת החכמה לספירת המלכות, שנקראת עקב15, ואח"כ היא הירידה לעולמות בי"ע, שזהו"ע בראתה יצרתה ונפחתה, שהם כנגד ג' האותיות הו"ה דשם הוי', שעל ידו הו"ע ההתהוות, כידוע שכללות ענין ההתהוות וכללות ענין ההשתלשלות הוא ע"י ד' אותיות שם הוי', שענינם הוא צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות16, וגם ירידה זו היא ע"י ספירת המלכות שבכל עולם, שזהו"ע עקב, ועד לירידה בבחי' עקב ממש, דהיינו בעוה"ז הגשמי שאין תחתון למטה הימנו. ועז"נ ויחי יעקב, היינו, שירידת הנשמה מבחי' יו"ד לבחי' עקב (יעקב) היא בכדי שעי"ז יהי' ענין ויחי, היינו, שדוקא ע"י ירידתה למטה באה הנשמה למדריגת ויחי. וצריך להבין, איך אפשר שע"י ירידתה למטה יהי' אצל הנשמה ענין ויחי (ע"ד קושיית הצ"צ הנ"ל), דלכאורה, הרי אדרבה, שדוקא למעלה הוא אמיתית ענין החיות, כמ"ש17 חי הוי' גו' אשר עמדתי לפניו, דקאי על הנשמה בהיותה למעלה, קודם ירידתה למטה.
ג) ויובן בהקדים18 הביאור במאמר המשנה19 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, והיינו, שאע"פ שנאמר (בהמשך משנה זו גופא) יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, מ"מ, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה (לא רק מכל חיי העולם הזה, ולא רק משעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, אלא גם) מכל חיי העולם הבא. וצריך להבין20, הלא ידוע שכללות העבודה דתומ"צ (תשובה ומעשים טובים) הוא כדי לעשות לבושים לנשמה שעי"ז תוכל ליהנות מזיו השכינה בג"ע, כדאיתא בזהר21 בפירוש הכתוב22 ואברהם זקן בא בימים [וכן בדוד כתיב23 והמלך דוד זקן בא בימים, שבהמשך לזה נאמר24 ויקרבו ימי דוד למות, כמ"ש בהפטרה, ע"ד מש"נ בפרשה25 ויקרבו ימי ישראל למות], באינון יומין עילאין כו', שהם הלבושים דתומ"צ, שלא הי' לבושא דחסרא כו'. וכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק26 שענין הכרח וצורך לבושים אלו מבואר בזהר27, כי אי אפשר לשום נברא להשיג שום השגה בבורא, וגם אחרי אשר האיר ה' מאורו ית' כו' לא יכלה הנפש או הרוח למסבל האור כי טוב כו', אם לא שמבחי' אור זה עצמו תשתלשל ותמשך ממנו איזו הארה כו' עד שיברא ממנה לבוש אחד נברא מעין מהות אור זה, שדרכו תוכל ליהנות מזיו אור זה, כמשל הרואה בשמש דרך עששית זכה ומאירה כו'. ולפי זה נמצא שכל ענין התומ"צ אינו ענין עיקרי אלא רק כמו דבר טפל, שתכליתו שעי"ז תקבל הנשמה את הגילוי דעולם הבא. ועפ"ז אינו מובן איך אפשר לומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, הלא כל ענין התשובה ומעשים טובים הוא טפל להגילוי דעולם הבא.
אך הענין הוא, דבאמת הנה עיקר קיבול השכר אינו בג"ע, כי אם לעתיד לבוא בעולם התחי', לנשמות בגופים דוקא, והיינו, שהגילוי דג"ע הוא רק זיו תורתם ועבודתם, דהיינו זיו והארה בלבד, ולא עצם המצוה, ואילו עיקר שכר המצוה, שזהו"ע שכר מצוה מצוה28, ששכר המצוה היא המצוה עצמה29, דהיינו עצם האור שנמשך ע"י המצוה, יתגלה לעתיד לבוא בעוה"ז דוקא, והיינו, שבעוה"ב נהנים מזיו השכינה30, זיו והארה בלבד, לפי שגם עוה"ב נקרא בשם עולם, מלשון העלם31, ואילו גילוי העצמות הוא בעוה"ז דוקא32. [אמנם, בכדי שלעתיד לבוא תוכל הנשמה לקבל את עצם האור שנמשך ע"י המצוה, צריכה לקבל תחילה את ההארה והזיו שמתגלה בג"ע. אך להיותה בבחי' נברא, לא תוכל לקבל גילוי האור שבג"ע כי אם ע"י לבושי המצוות, ומ"מ, המצוות עצמם הם גבוהים יותר מהזיו הנמשך על ידם בג"ע, כי עיקרם הוא בשביל גילוי עצם האור לעתיד לבוא].
ד) ועפ"ז יובן הענין דויחי יעקב, שאמיתית ענין החיים הוא ביעקב, יו"ד עקב, שהו"ע ירידת הנשמה למטה כדי לעסוק בתומ"צ (תשובה ומעשים טובים), כיון שעי"ז נמשך עיקר השכר שהו"ע גילוי העצמות. וזהו גם מש"נ ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, שמפרש את מספר השנים שחי בארץ מצרים, ואינו כולל אותם עם שאר שנות חייו, אלא מחלק אותם בפני עצמם, דכיון שאמיתית ענין החיים הוא דוקא ע"י הירידה לעוה"ז, הנה בעוה"ז גופא הרי זה במצרים דוקא, החל מהמיצרים וגבולים דסדר השתלשלות, שהו"ע מצרים (מלשון מיצרים וגבולים) דקדושה, ועד למצרים כפשוטו, מצרים דלעו"ז, והיינו, שדוקא ע"י בירור המטה שאין למטה הימנו, נעשה אמיתית הענין דויחי יעקב, ובאופן דשבע עשרה שנה, בגימטריא טוב. ובזה יובן גם הטעם שבמספר כללות שני חיי יעקב מבדיל ומקדים את המספר המועט, כי, ענין המיעוט מורה על הירידה לפעול את בירור המטה דוקא, שזהו העיקר, ועי"ז דוקא נעשה אמיתית הענין דויחי יעקב.
ה) וזהו גם מ"ש ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, שבמספר זה מרומז כללות ענין העבודה. והענין בזה, דהנה, שבע שנים מורה על העבודה בשבע המדות שצריך לבררם ולשנותם, שזהו"ע (שבע) שנים, מלשון שינוי, היינו לשנותם ולהפכם לקדושה. וזהו שהכתוב מונה ומקדים שבע שנים בפני עצמם, לפי שהתחלת ועיקר העבודה (עבודת הבינונים, כמבואר בתניא33 שהיא מדת כל אדם) הו"ע בירור וזיכוך המדות, וכמבואר במק"א34 שעיקר העבודה בזמן הזה היא בענין המדות, שזהו"ע כיבוש שבע עממין, משא"כ העבודה דבירור המוחין היא עבודה קשה, שלאו כל מוחא סביל דא, ועיקר הענין דבירור המוחין יהי' לעתיד לבוא, שאז יהי' גם כיבוש ג' העממין דקני קניזי וקדמוני, שאי אפשר לבררם בזמן הזה. וע"י העבודה בבירור שבע המדות, שבע שנים, באים לארבעים ומאת שנה, דמספר ק"מ הוא ב"פ שבעים, היינו, שנוסף על המספר דשבע שנים ישנו גם המספר דשבעים, שמורה על שבע המדות כפי שהם כלולים מעשר, שהו"ע המשכת המוחין במדות, ובזה גופא ב"פ שבעים, שעולה ק"מ.
והענין בזה, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש (שהשנה היא שנת המאה לשנת נשיאותו הראשונה) בד"ה ויחי יעקב דשנת תרכ"ח35, בהקדם הקושיא הידועה36 בנוגע לדוד ששנות חייו היו במספר שבעים שנה, שמצינו37 שאדה"ר נתן לו שבעים שנה (ולכן חסרו שבעים שנה משנותיו של אדה"ר שראוי הי' לחיות אלף שנים, שנאמר38 כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ויומו של הקב"ה אלף שנים, שנאמר39 כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול גו'), וכמו"כ מצינו40 שהאבות נתנו לו שבעים שנה (אברהם נתן לו ה' שנים, שנחסרו משנותיו שהיו צריכים להיות ק"פ, יעקב נתן לו כ"ח שנים שנחסרו משנותיו שהיו צריכים להיות קע"ה כשני חיי אברהם, ויוסף נתן לו ל"ז שנים שנחסרו משנותיו שהיו צריכים להיות קמ"ז כשני חיי יעקב), ולכאורה, כיון שחי רק שבעים שנה, למה הוצרך ב"פ שבעים שנה, הן שבעים שנה של אדה"ר והן שבעים שנה של האבות. אך הענין הוא, ששבעים שנה הו"ע המשכת המוחין במדות כנ"ל, וב"פ שבעים הם ב' הדרגות שבהמשכת המוחין במדות, והו"ע דעת עליון ודעת תחתון, שהם ב' אופני ראיית העין (עין מספרו שבעים), עין שלמעלה ועין שלמטה. וזהו החילוק שבין ע' שנה דאדה"ר לע' שנה דהאבות, שע' שנה דאדה"ר הו"ע דעת תחתון, עין שלמטה, וע' שנה דהאבות הו"ע דעת עליון, עין שלמעלה. וזהו שגם אדה"ר וגם האבות נתנו לדוד ע' שנה, שעי"ז היתה אצלו לא רק המשכת דעת תחתון אלא גם המשכת דעת עליון. ומ"מ היו שנות חייו שבעים שנה בלבד, כי, עיקר ענינו של דוד, ספירת המלכות, הו"ע דעת תחתון, ומה שנמשך אצלו דעת עליון (ע' שנה דהאבות) הרי זה רק דעת עליון כפי שנמשך ומתלבש בדעת תחתון, אבל לא דעת עליון כפי שהוא מצד עצמו. אמנם שנות חיי יעקב היו קמ"ז שנה, כי, לאחרי העבודה בבירור ז' המדות היתה אצלו המשכת המוחין במדות (ע' שנה) באופן שנמשך גם דעת עליון כפי שהוא מצד עצמו, ולכן חי עוד ק"מ שנה, ב"פ ע' שנה, דהיינו, הן דעת תחתון והן דעת עליון.
וענין זה יתגלה לעתיד לבוא, בתחיית המתים, שאז יהי' עיקר הענין דקיבול השכר (כנ"ל), שזהו מ"ש41 כי עין בעין יראו, ב"פ עין, שהראי' דעין התחתון תהי' כמו הראי' דעין העליון, באופן דישר יחזו פנימו42, שכל הענינים למטה יהיו כמו למעלה, כפי שיהי' בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.
1. ריש פרשתנו.
2. ויגש מז, ט.
3. ראה גם אוה"ח כאן.
4. ראה גם רד"ה ויחי יעקב תרכ"ח (סה"מ תרכ"ח ע' נ).
5. ע"פ פי' בעה"ט.
6. שעה"פ תולדות כז, כה. וראה ג"כ ב"ר פע"ו, א. זח"א קיט, ב. קמז, ב.
7. מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד.
8. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ע' שעג (נעתק ב"היום יום" יח טבת). וראה לקו"ש ח"י ע' 160 ואילך.
9. חיי שרה כה, ז.
10. וישלח לה, כח.
11. ראה גם אוה"ח כאן – הובא באוה"ת ריש פרשתנו (שנב, ב). רד"ה ויחי יעקב תרנ"ב (סה"מ תרנ"ב ע' יג).
12. פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) בערכו. עץ חיים שער ג (שער סדר האצילות) פ"ב. תו"א ויצא כא, א. וישב כז, ב. כט, א.
13. ברכת "אלקי נשמה".
14. ראה לקו"ת פ' ראה כז, א. ובכ"מ.
15. פרדס שם.
16. ראה לקו"ת בשלח א, א. ובכ"מ.
17. מלכים-א יז, א. וראה סה"מ ה'ש"ת ע' 13. ובכ"מ.
18. בהבא לקמן – ראה ד"ה ויחי יעקב תרכ"ח.
19. אבות פ"ד מי"ז.
20. ראה גם תו"א חיי שרה טז, א.
21. ראה זח"א רכד, א. וראה שם קכט, א.
22. חיי שרה כד, א.
23. מלכים-א א, א.
24. שם ב, א.
25. מז, כט.
26. סכ"ט.
27. ח"ב רי, ב. רכט, ב.
28. אבות פ"ד מ"ב.
29. תניא פל"ט.
30. ראה ברכות יז, א.
31. לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.
32. ראה גם תניא ספ"ד. לקו"ת דברים א, ב.
33. רפי"ד.
34. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"ב ע' תת ואילך. ע' א'מט ואילך. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"א ע' ד ואילך. ועוד.
35. סה"מ תרכ"ח ע' נז.
36. ראה סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך פ"ב. וראה גם ד"ה להבין כו' דאדם קדמאה שאל ע' שנין תרכ"ח (סה"מ תרכ"ח ע' סב).
37. במדב"ר פי"ד, יב. יל"ש בראשית רמז מא. ועוד.
38. בראשית ב, יז.
39. תהלים צ, ד.
40. זח"א קסח, א.
41. ישעי' נב, ח.
42. תהלים יא, ז. וראה לקו"ת פ' ראה כג, ד.
https://www.chabad.org/therebbe/art...
אשכול 33869