*לע"נ בתנו הטהורה חיה-מושקא ע"ה בת יבדלט"א חיים יהושע יהודה ובת-חן*
בפרשתנו, מסופר על ערי המקלט שקולטות את הרוצח בשגגה. הרמב"ם פוסק להלכה (הל' רוצח רפ"ז) ש"תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט מַגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ", כדי להחיות את התלמיד ב'חיי התורה', "שֶׁנֶּאֱמַר (פרשתנו ד, מב): 'וָחַי', עֲשֵׂה לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה".
על הרב להיות 'עם' תלמידו לא רק 'במקום' אלא גם 'בנפש' וכלשון הרמב"ם "מַגְלִין רַבּוֹ", שהרב יחוש כ'גוֹלֶה' ולא כ'בן-חורין' וכך, יוכל 'להחיות' את תלמידו ולרומם אותו ממצבו הנחות.
אותו דבר הוא גם בגלותנו הקשה, שהקדוש-ברוך-הוא נמצא אתנו, ה'תלמידים', באותה גלות וצרה (כביכול). ולכן אין להתייאש מהחושך הגדול של הגלות, כי השם נמצא איתנו ושומר עלינו!
יתרה מזו: ידיעה זו מחזקת את התקווה לגאולה קרובה, כי מבלי הבט על מצבנו הרוחני, הקדוש-ברוך-הוא יביא את הגאולה "למענו" וכמו שנאמר (ישעיה מח, יא): "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה".
מקור: ע"פ לקוטי שיחות חכ"ט ע' 33 ואילך
אשכול 35354