ב"ה לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים תניא לקוטי אמרים, תחילת פרק ט מהוצאת קה"ת יום שני ט טבת ה׳תשפ"ו / 29 דצמבר 2025
פרק ט בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן את פרטי הנפש האלקית שבכל אחד מישראל, על עשרת כוחותיה ושלשה לבושיה. את פרטי הנפש הבהמית, הנפש שמהקליפה, שבכל אחד מישראל, על עשרת כוחותיה ושלשה לבושיה.
בפרק התשיעי, יסביר את המלחמה המתחוללת באדם בין שתי נפשות אלו:
תניא ליום ט' טבת ה'תשפ"ו
פרק ט והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם וכתיב כי הדם הוא הנפש ולכן כל התאות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האברים וגם עולה להמוח שבראש. אך מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם וכמ"ש לב חכם לימינו והיא אהבת ה' כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה. וכן שמחת לבב בתפארת ה' והדר גאונו כאשר עיני החכם אשר בראשו במוח חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית כמבואר במקום אחר וכן שאר מדות קדושות שבלב הן מחב"ד שבמוחין.י
ביאור:
והנה, מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה, בכל איש ישראל, הוא בלב, -
שם, בלב, מתגלה הנפש הבהמית, להשפיע על הגוף, שכן, כפי שהוזכר בפרקים הקודמים, מורכבת הנפש הבהמית בעיקר מ''מדות'' - ככעס, תאוה, התפארות וכדומה, ומקומן של מדות אלו, הוא בלב, בחלל השמאלי -
בגלל מיקומה של הנפש הבהמית בלב, כל התאות והתפארות וכעס ודומיהן -
וכל שאר המדות, הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבראש, לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, -
אחרי שמתעוררת תאוה בלבו, היא עולה אל מוחו, לחשוב ולהתחכם איך להגיע למימוש תאותו זו, כמו שהדם מקורו בלב, ומהלב מתפשט לכל האברים, וגם עולה להמוח שבראש. -
כשם שהדם מקורו בלב, ומשם הוא מתפשט לכל שאר חלקי הגוף, כך גם נפש זו - המלובשת בדם האדם - מקורה בלב, ומהלב היא מתפשטת לכל שאר חלקי הגוף. אך, מקום משכן נפש האלהית, הוא במוחין שבראש, -
מיקומה של הנפש האלקית הוא במוח שבראש, כפי שהוזכר בפרקים הקודמים, שעיקר מהותה של הנפש האלקית הוא ה''שכל'', ומקום ה''שכל'' הוא בראש, ומשם -
מהמוח שבראש, מתפשטת לכל האברים, וגם בלב -
שוכנת ומתגלה הנפש האלקית בחלל הימני -
שבלב, שאין בו דם, וכמו שכתוב: "לב חכם לימינו". -
''חכם'' רומז לנפש האלקית, בניגוד לנפש הבהמית (היצר הרע), הנקראת ''כסיל''. ''לימינו'' - החלל הימני שבלב. כאן, כמו בנפש הבהמית, הוא מבדיל בין הלב לשאר האברים: לאחרי שהוא מציין, שהנפש האלקית מתפשטת בכל האברים, הוא מוסיף במיוחד ''וגם בלב'' - שכן, הנפש האלקית לא רק שהיא מתפשטת בלב כמו בשאר האברים, אלא היא גם מתגלה בלב, כלומר: במדות. והיא -
כיצד מתגלה הנפש האלקית שמהמוח - בלב? - על-ידי אהבת ה' כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים -
המשתמשים בכוח חכמתם, המבינים ומתבוננים -
ומשתמשים גם ב''כוח הבינה'', להבין כל דבר לפרטיו, בדעתם אשר במוחם -
הם משתמשים גם ''בכוח הדעת'', להתעמק ולהרגיש את מה שהם מבינים; כלומר, הם משתמשים לשם כך בכל שלשת הכוחות: חכמה, בינה ודעת, בדברים המעוררים את האהבה. -
בגדולת השי''ת, כפי שהוסבר בפרק השלישי, שההתבוננות בגדולת השי''ת, מעוררת אהבה אליו. הרי, אהבה זו בלב היא התפשטות הנפש האלקית מהמוח: ההתבוננות במוח מביאה את האהבה בלב. וכן -
משל פנימי יותר, לרגש הלב הנובע מהמוח שבראש, שמחת לבב בתפארת ה' והדר גאונו, -
גם שמחת-לב זו, שהיא רגש פנימי יותר מאשר אהבה, בא מהמוח אל הלב, כאשר עיני החכם -
הנפש האלקית, אשר בראשו, במוח חכמתו ובינתו, מסתכלים -
במבט פנימי, ביקרא דמלכא -
בכבודו של המלך, הקב''ה, ותפארת גדולתו -
שהיא, עד אין חקר -
אי אפשר לחקרו עד לשרשו, ואין סוף ותכלית, -
הוא אין-סופי ובלתי מוגבל, כמבואר במקום אחר. -
הוא מתבונן בגדולת הקב''ה בעיני שכלו. כלומר: לא רק שהוא מבין בשכלו את גדולתו של הקב''ה, כי אם, הבנתו היא בצורה של ראיה - כאילו הוא רואה בעיניו - הרי, ראיה שכלית זו, מעוררת שמחה בלב. וגם שמחה זו נובעת מהמוח. וכן, שאר מדות קדושות שבלב, -
כמו יראת ה' וכדומה, הן מחב"ד שבמוחין. -
שבמוח.
אודות הספר Lessons In Tanya »
Lessons in Tanya is a well-lit and accessible gateway to the Tanya - the fundamental, classic work upon which all concepts of Chabad Chasidism are based.
שליטא
30.12.2510:37
1. סיום פרק ט'בתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום י' טבת ה'תשפ"ו
אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה הנ"ל שיתלבשו כולם באברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם ח"ו דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלהית שהיא חכמת ה' ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד ה' בלבו ואהבת ה' כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בא"ס ב"ה בכל לב ונפש ומאד מעומקא דלבא שבחלל הימני שיהיה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לס"א יסוד המים הרעים שבה שהיא התאוה שמקליפת נוגה לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה' כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך והיינו שיעלה ויבא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתרה ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש והיא הנקראת בכתוב אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא והענג הוא במוח חכמה ושכל המתענג בהשכלת ה' וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו והוא בחי' המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלהית המהפכת לטוב את בחי' המים שבנפש הבהמית שמהם באו תאות תענוגי עוה"ז מתחלה וכמ"ש בע"ח שער נ' פרק ג' בשם הזהר שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש בהסיר הבגדים הצואים ממנו שהם תענוגי עוה"ז שהוא מלובש בהם וכן שאר כל המדות שבלב שהן ענפי היראה והאהבה יהיו לה' לבדו וכל כח הדבור שבפה והמחשבה שבמוח יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדבור של נפש האלהית לבדה שהן מחשבת ה' ותורתו להיות שיחתו כל היום לא פסיק פומיה מגירסא וכח המעשיי שבידי' ושאר רמ"ח אבריו יהיה במעשה המצות לבד שהוא לבוש השלישי של נפש האלהית אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזה"ק:
ב"ה לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים תניא תניא לקוטי אמרים, סיום פרק ט מהוצאת קה"ת יום שלישי י טבת ה׳תשפ"ו / 30 דצמבר 2025 אך, הנה כתיב: "ולאום מלאום יאמץ", -
[ כ''ק רבינו מעיר כאן: ''אך כו' - פי' דב' הנפשות אין ענינם שכל א' עוסק בשלו ואין לו עסק והתענינות בפעולות הב', כ''א לאום מלאום יאמץ כו'"] - פסוק זה נאמר על יעקב ועשו, שברוחניותם של בני ישראל רומז יעקב - על הנפש האלקית, ועשו - על הנפש הבהמית, והם עומדים במלחמה תמידית, כשאחד מהם מתחזק ומתאמץ להתגבר על השני. כי, הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכבשה - גם נגד רצונה, ולמלוך עלי', -
ולהגיע למלוכה עליה, שהיא ברצון, כלומר בהסכמת וברצון תושבי העיר. דהיינו: להנהיג יושבי' כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, -
כשם שהדבר הוא במלחמה בין שני מלכים על כיבושה של עיר אחת, כך שתי הנפשות: האלקית והחיונית הבהמית שמהקליפה, -
הנפש הבהמית שמהקליפה המחיה את הגוף שהיא הצד המנוגד לאלקות וקדושה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו, -
הגוף הוא ה''עיר הקטנה'' והאברים - ה''תושבים'', שהאלקית -
הנפש האלקית, חפצה ורצונה, שתהא היא לבדה המושלת עליו -
על הגוף, ומנהיגתו, וכל האברים יהיו סרים למשמעתה -
כלומר, שהאברים יתנהגו בפועל לפי הוראות הנפש האלקית, ובטלים אצלה לגמרי, -
לא רק שהאברים יתנהגו בפועל כדרישת הנפש האלקית, אלא שימסרו את רצונם לנפש האלקית. ויותר מכך רוצה הנפש האלקית: ומרכבה אלי', -
שהאברים יהיו בטלים אליה כמו ''מרכבה'' לגבי הרוכב עליה, שאין לה רצון עצמי כלל. כלומר, לא כמו בהתבטלות סתם, שיש לה רצון עצמי, אלא שהיא מבטלת אותו, כי אם שלאברים לא יהיה רצון עצמי כלל, וכל רצונם יהיה אך ורק רצונה של הנפש האלקית, ויהיו לבוש לעשר בחינותי' -
של הנפש האלקית, וג' לבושי' -
מחשבה, דיבור ומעשה, הנזכרים לעיל, שיתלבשו כולם -
כוחותיה ולבושיה של הנפש האלקית יתלבשו, באברי הגוף ויהי' הגוף כולו מלא מהם לבדם, -
שכן, יתכן, שהאברים אכן יתלבשו בכוחות ולבושי הנפש האלקית, אבל לפעמים יתלבשו גם בכוחות ובלבושי הנפש הבהמית, לכן הוא אומר: שהגוף כולו יהיה מלא אך ורק בכוחות ולבושי הנפש האלקית, ולא ישאר מקום כלל לכוחות ולבושי הנפש הבהמית, ולא יעבור זר -
הנפש הבהמית נקראת ''זר'', בתוכם -
באברים, חס ושלום, -
עד כאן דובר בצורה כללית, שרצונה של הנפש האלקית הוא שכל הגוף יהיה מלא רק ממנה. להלן, יבואו הדברים בפירוט יותר: דהיינו: תלת מוחין שבראש -
שלשת המוחין שבראש, חכמה, בינה, דעת, יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלקית, שהיא חכמת ה' ובינתו,
- להתחכם ולהבין גדולתו של הקב''ה, להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף, -
לגדולתו, ואי אפשר לחקרו לתכליתו, ולהוליד מהן, -
מהחכמה ובינה, על ידי הדעת, -
על ידי התעמקות בכוח הדעת, עד להרגשת השכל, שעל-ידי-כך מולידים, היראה -
מהקב''ה, במוחו ופחד ה' בלבו, -
כפי שהוזכר בפרק השלישי, שעל-ידי ההתבוננות וההתעמקות בגדולתו של הקב''ה, נולדת יראה במוח - הביטוי ''יראה'' נאמר, כשהדבר ממנו יראים נמצא מרחוק, הוא רק מבין אותו בשכלו - ופחד בלב - הביטוי ''פחד'' נאמר, כשהדבר ממנו מפחדים נמצא קרוב אליו, רואים אותו ומתמלאים ממנו פחד בלב. כך גם כאן: מההתבוננות וההתעמקות בגדולתו של הקב''ה, מתעוררת תחלה יראה במוח, ולאחר מכן פחד בלב, ואהבת ה' כאש בוערה בלבו -
כן נולדת, על-ידי ההתבוננות וההתעמקות בגדולתו של הקב''ה, אהבה בוערת בלב, כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו, בחשיקה וחפיצה -
כדי, לדבקה בו באין סוף ברוך הוא, בכל לב ונפש ומאד -
בשלשת הבחינות: בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך, כמו שנאמר בפסוק, ''בכל לבבך'' - שהלב יהיה ממולא באהבה להקב''ה, ''בכל נפשך'' - שאהבה זו תעבור את גדות הלב ותתפשט בכל שאר האברים, שכולם יתנהגו בהתאם לדרישות אותה אהבה. כגון: כשהאהבה להקב''ה מגיעה גם ברגלי האדם - רצות אז הרגלים במהירות לקיים מצוה, ו''בכל מאדך'' - עד למסירות נפש, בגלל אהבתו אל הקב''ה הוא מוכן למסור את נפשו, מעומקא דלבא -
מעומק הלב, שבחלל הימני, -
שם משכן הנפש האלקית, וצורת האהבה להקב''ה שהנפש האלקית רוצה בה, היא: שיהי' תוכו רצוף אהבה -
תחלה האהבה היא עדיין רק על ה''סף'' ואינה ממלאה את כל החלל, מלא -
שיהיה גם מלא כולו, ככלי כשהוא ממולא במים, הרי כל חלל הכלי מלא במים, כך יהיה כל חלל הלב ממולא באהבת השם, וגדוש -
לא רק שיהיה מלא, אלא גם גדוש ועובר על גדותיו, לא רק בחלל הימני שבלב, אלא, עד שתתפשט גם לחלל השמאלי -
שבלב, מקומה של הנפש הבהמית ושל היצר- הרע, וזאת כדי לאכפיא לסטרא אחרא, יסוד המים הרעים שבה, -
לכפות את ה''סטרא אחרא'', הצד האחר שלא מן הקדושה, שהיא יסוד ה''מים הרעים'' שבנפש הבהמית, שהיא התאוה שמקליפת נוגה, -
כמוסבר בפרק הראשון, שמיסוד המים שבנפש הבהמית, באה מדת התאוה לתענוגים גופניים, שהם מקליפת ''נוגה'', לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת הוי', -
שבמקום שעד עתה התאוותה הנפש הבהמית לתענוגים גשמיים שמהעולם- הזה - תתאוה ותאהב מעתה אלקות וקדושה. כמו שכתוב: "בכל לבבך" -
וחכמינו ז''ל דורשים, ממה שלא נאמר בכל לבך כי אם לבבך, בשתי ''בית''ים, בשני יצריך. -
ביצר-הטוב וביצר-הרע, שלא רק היצר-הטוב יאהב את הקב''ה, אלא גם היצר-הרע. וזאת רוצה הנפש האלקית לבצע בגוף, שאהבתו להקב''ה תהיה במדריגה כזו, שתפעל גם על הנפש הבהמית, להפוך אותה, שבמקום לתענוגי העולם-הזה, תהיה לה אהבה להקב''ה:
והיינו: שיעלה ויבא ויגיע למדריגת אהבה רבה -
דרגה גדולה מאד באהבה, וחיבה יתירה ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש, -
שנזכר לעיל. והיא -
אהבה רבה זו, הנקראת בכתוב: "אהבה בתענוגים", להתענג על הוי' מעין עולם הבא; -
העולם-הבא הרי מבוסס על תענוג באלקות, והענג הוא במוח -
של חכמה ושכל המתענג בהשכלת ה' וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו; -
כפי גודל ההשגה, כך גודל התענוג. והוא -
האהבה בתענוגים, בחינת המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלקית המהפכת לטוב את בחינת המים שבנפש הבהמית, שמהם -
מבחינת ה''מים'' שבנפש הבהמית, באו תאוות תענוגי עולם הזה מתחלה; -
לפני שהנפש הבהמית נהפכה לאהוב את ה'. וכמו שכתוב ב"עץ חיים" שער נ' פרק ג' בשם הזהר: שהרע נהפך להיות טוב גמור, כמו יצר טוב ממש, -
וכיצד אפשרי הדבר? - בהסיר הבגדים הצואים ממנו, -
על-ידי הסרת הבגדים הצואים של רוח התענוג של הנפש הבהמית, שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם. -
הנפש הבהמית לכשעצמה היא רק ''כוח המתאוה'', כוח חזק של תאוה, שאפשר להטותו לאיזה צד שהוא. אלא, בהיות הנפש הבהמית מלובשת בגוף, נוטה כוח זה ומתאוה לתענוגות העולם-הזה. ותאוות העולם-הזה, בהן הוא משוקע, נעשות ''לבושים'' לכוח המתאוה. ועל-ידי פעולת הנפש האלקית על הנפש הבהמית, להפוך את תענוגי העולם-הזה לאהבת ה' - מתפשט כוח המתאוה של הנפש הבהמית, מלבושיו המלוכלכים, ומתלבש בלבושים טובים, לרצות, ובחזקה, דברים של קדושה ואלקות. הנפש האלקית רוצה, איפוא, שהאדם, על-ידי שכלו, יוליד יראה מהקב''ה ואהבה אליו, שתהיינה במדה כזו, שגם הנפש הבהמית, תיהפך לאהבת ה'. וכן -
כמו כן רוצה הנפש האלקית, שגם שאר כל המדות שבלב, שהן ענפי היראה והאהבה, יהיו לה' לבדו. -
כל האמור, מדובר שהמוח והלב יהיו ממולאים מהנפש האלקית. זאת ועוד, רוצה הנפש האלקית: וכל כח הדבור שבפה והמחשבה שבמוח, יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדבור של נפש האלקית לבדה, שהן -
לבושי המחשבה, דיבור ומעשה, של הנפש האלקית, מחשבת ה' ותורתו, -
כלומר, לחשוב בגדולת ה' ובתורתו - ''לבוש המחשבה'', להיות שיחתו כל היום, לא פסיק פומי' מגרסא. -
שפיו לא יחדל מלימוד תורה - ''לבוש הדיבור'', וכח המעשה שבידיו ושאר רמ"ח אבריו -
של הגוף, יהי' במעשה המצות לבד, -
כלומר, שכל כוח המעשה, בידיו ובשאר אבריו, ינוצל לקיום מצוות בלבד, שהוא -
כוח המעשה, לבוש השלישי של נפש האלקית. -
זאת אומרת, שהנפש האלקית תמשול בגוף כולו. שהגוף עם כל אבריו, יהיו ממולאים אך ורק בשכל ובמדות של הנפש האלקית, ובלבושי המחשבה, דיבור ומעשה שלה. אך, נפש הבהמית שמהקליפה, רצונה להיפך ממש, -
היא רוצה את ההיפך מן הנפש האלקית - שהיא תמשול בגוף ושהגוף יהיה ממולא רק ממנה. ברם רצונה זה של הקליפה, הוא: לטובת האדם, שיתגבר עלי' וינצחנה, -
את הקליפה. כלומר: הקליפה איננה רוצה כלל שהאדם יתפתה ממנה, להיפך היא רוצה שהאדם יתגבר עליה וינצח אותה, כמשל הזונה שבזהר הקדוש: -
כמשל המובא ב''זוהר'' במלך ששכר זונה שתנסה לפתות את בנו לדבר עבירה. כוונתו האמיתית של המלך היא, שבנו יוכיח את חכמתו וגבורתו ולא יתפתה מהזונה. ומובן, הרי, שגם הזונה עצמה רוצה שרצונו של המלך יתבצע, ושהבן יגלה את חכמתו וגבורתו ולא יתפתה ממנה. אלא, מאחר שתפקידה לפתות את בן המלך - הרי שעליה לעשות עבודתה באמונה. כך גם הקליפה עצמה רוצה שהאדם יתגבר עליה ולא ירשה שהיא תמשול בו, וכל הנסיון הזה של פיתוי האדם - הוא רק לטובתו.
להבנת הדברים המובאים בפרק זה, על הפיכת הרע שבנפש הבהמית, לטוב ולקדושה - כדאי להוסיף דברי כ''ק אדמו''ר מוהריי''צ מליובאוויטש נשמתו עדן. ב''מאמר ההסתלקות'', שזה הסבר הדבר שהמשכן הוקם מקרשים של עצי שטים. ''שטים'' - מלשון ''שטות'', שלא על-פי שכל. ישנה ''שטות'' של ''לעומת זה'', שכנגד הקדושה, והיינו - מה שאדם שקוע בתאוות שהן למטה מן ההגיון, כמו שהגמרא אומרת ''אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות''. וישנה ''שטות'' של קדושה - ההתמסרות לעניני קדושה למעלה מכפי שהשכל מכתיב, כמו שהגמרא אומרת ''אהני' לי' שטותי' לסבא'' ''שטותו'' של הסבא הועילה לו). זוהי עבודת המשכן שעל כל יהודי לכונן בקרבו, כמו שכתוב ''ושכנתי בתוכם'', וכמו שכ''ק רבינו התבטא במאמר יו''ד שבט, שעל-ידי המשכן שכל יהודי מקים בקרבו - הולך ומוקם המשכן והמקדש הכללי והשראת השכינה בכל העולם. כיצד נעשה הדבר? - על-ידי הפיכת ה''שטות'' של הנפש הבהמית ל''שטות'' של קדושה, להתמסר לעניני קדושה, למעלה מהבנת השכל.
בתורת החסידות מוסבר מאמר חכמינו ז''ל ''טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע'' - כשהופכים את הנפש הבהמית והיצר-הרע ל''טוב'' - הרי זה ''טוב מאד'', טוב זה הוא למעלה מהטוב של היצר-טוב.
ב"ה לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים תניא לקוטי אמרים, תחילת פרק י מהוצאת קה"ת יום רביעי י"א טבת ה׳תשפ"ו / 31 דצמבר 2025 פרק י אחרי שרבנו הזקן הסביר בפרק התשיעי, את המלחמה המתנהלת בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, על השליטה בגופו של יהודי - הוא בא להסביר בפרק העשירי: כשאדם לוחם בנפשו הבהמית ומשליט עליה את הנפש האלקית, והרע שבו נהפך לטוב - הוא נקרא " צדיק ",
תניא ליום י"א טבת ה'תשפ"ו
פרק י והנה כשהאדם מגביר נפשו האלהית ונלחם כל כך עם הבהמית עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי כמ"ש ובערת הרע מקרבך ואין הרע נהפך לטוב ממש נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו דהיינו שיש בו עדיין מעט מזער רע בחלל השמאלי אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי אבל באמת אלו חלף והלך לו לגמרי כל הרע שבו היה נהפך לטוב ממש. וביאור הענין כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב ולכן נקרא צדיק וטוב לו הוא ע"י הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע דהיינו למאוס מאד בתענוגי עוה"ז להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה' מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וס"א וכל מה שהוא מהס"א הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל כי הם זה לעומת זה כדכתיב תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי וגו' וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לס"א והמיאוס ברע בתכלית כי המיאוס הוא הפך האהבה ממש כמו השנאה. וצדיק שאינו גמור הוא שאינו שונא הס"א בתכלית השנאה ולכן אינו מואס ג"כ ברע בתכלית וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית ע"כ נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל ולכן לא נהפך לטוב ממש מאחר שיש לו איזה אחיזה עדיין בבגדים הצואים אלא שהוא בטל במיעוטו וכלא חשיב ולכן נקרא צדיק ורע כפוף ובטל לו. ועל כן גם אהבתו לה' אינו בתכלית ולכן נקרא צדיק שאינו גמור.
המשך הביאור:
ושני אופנים בכך, אחד למטה מהשני:
- שהרע כולו נהפך לטוב, ואז הוא "צדיק גמור ", ונקרא "צדיק וטוב לו" - צדיק שיש בו רק טוב.
- שהרע שבו עדיין לא נהפך כל כולו לטוב, ואז הוא "צדיק שאינו גמור ", ונקרא "צדיק ורע לו" - צדיק שיש בו עדיין משהו מן הרע.
התארים הכפולים - "צדיק גמור - צדיק וטוב לו", ו"צדיק שאינו גמור - צדיק ורע לו" - הנם תארים שווים באותן המדריגות של ה"צדיק":
"גמור" ו"אינו גמור", מתארים עד היכן הגיע ה" צדיק " באהבת ה' (שבגלל כך הוא נקרא צדיק), אם האהבה היא במלואה או לא;
ואילו התארים "טוב לו" ו"רע לו" - מתארים, עד כמה נהפכה הנפש הבהמית מ"רע" ל"טוב", אם היא נהפכה כל כולה, או ששמץ מן הרע עדיין נשאר בה.
מובן מאליו שמדובר כאן אודות הרע שבנפש, ולא אודות הרע הבא לידי ביטוי במחשבה, בדיבור או במעשה.
וכך אומר רבנו הזקן:
והנה, כשהאדם מגביר נפשו האלקית ונלחם כל כך עם -
הנפש הבהמית, עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי, -
שבלב, מיקומו הראשי של ה''רע'', כמו שכתוב: "ובערת הרע מקרבך", -
בכך מדגישה התורה, שעל כל יהודי לשרש כליל את הרע שבקרבו, כלומר: לא רק שיתגבר על הרע בהתגלותו, שהנפש הבהמית לא תחשוב, לא תדבר ולא תעשה מעשים של רע, אלא שאף ''יעבד'' את הרע הפנימי שבכוחות הנפש הבהמית, שלא יתאווה כלל לדבר שיש בו משהו מן הרע. ואין הרע נהפך לטוב ממש -
אלא, שהרע עדיין לא נהפך כולו לטוב, אילו היה הרע נהפך כולו לטוב, היה אז כל כולו של כוח-התאוה, נמשך, אך ורק, לאלקות ולקדושה, במקום התאוה לרע, נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו. -
והוא מסביר מיד: דהיינו, -
המשמעות של ''ורע לו'': שיש בו עדיין מעט מזעיר רע בחלל השמאלי, אלא -
מדוע אין מעט רע זה בא לידי ביטוי ברגש התאוה וכדומה? שכפוף -
אותו מעט רע, ובטל לטוב מחמת מיעוטו, ולכן נדמה לו -
לצדיק, כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי. אבל באמת אילו חלף והלך לו לגמרי, כל הרע שבו הי' נהפך לטוב ממש. וביאור הענין, -
רבנו הזקן בא לענות על שאלה: מאחר שהצדיק (שאינו גמור) אינו מרגיש כלל את הרע - הרי יתכן שאכן הרע שבו נהפך כולו לטוב ואין בו אף שמץ מן הרע, ומנין לנו שיש בו רע? על כך מסביר רבנו הזקן שהדבר יובן ממדריגת ''צדיק גמור'': העובדה שהרע שבו נהפך כל כולו לטוב, באה כתוצאה מ''אהבה בתענוגים'' (כפי שהוסבר בפרק התשיעי), הרי - באם חסר בסיבה (בגורם) ב''אהבה בתענוגים'', מן ההכרח שחסר גם במסובב (בתוצאה) - בהפיכת הרע לטוב. ה''אהבה בתענוגים'' היא ''אבן הבוחן'' באיזו דרגה, בביטולו של הרע, נמצא האדם, כי, הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב, ולכן נקרא צדיק וטוב לו, -
יש בו רק טוב, הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע, דהיינו - למאוס מאד בתענוגי עולם הזה -
תענוגי העולם-הזה מעוררים בו רגש של תיעוב וגועל נפש, להתענג בם בתענוגות בני אדם -
כדי, למלאות תאות הגוף בלבד ולא לעבודת הוי', -
שכן, הרי יתכן סוג של תענוגי העולם-הזה השייך לצד הקדושה, למשל: במצות עונג שבת (כפי שנזכר בפרק השביעי) וכדומה. ואילו הנאות ותענוגים סתמיים של העולם-הזה, שלא לשם שמים - מאוסים לגמרי בעיני הצדיק. וכל כך למה? - מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא. -
מקורם של תענוגי העולם-הזה הוא ב''קליפה'' וב''סטרא אחרא'', וכל מה שהוא מהסטרא אחרא, הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו להוי' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים -
אהבה הנקראת ''אהבה רבה בתענוגים'', וחיבה יתירה הנזכרת לעיל, -
אהבה זו יש בה יותר חיבה מאשר בשאר סוגי האהבות, כפי שנזכר בפרק התשיעי. ומכיון שהצדיק עומד באהבה גדולה ובלתי רגילה כזו לאלקות ולקדושה - לכן הוא שונא כל כך את הקליפה וסטרא אחרא: כי -
קדושה ולהבדיל סטרא אחרא, הם זה לעומת זה, -
אהבתו להקב''ה ולעניני קדושה, מעוררת בו, ממילא, שנאה לסטרא אחרא באותה מדה של גודל אהבתו לאלקות. כדכתיב: "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי וגו'",
- דוד המלך אומר זאת כלפי מנגדי הקדושה, שהוא שונא אותם שנאה גדולה. כראיה לאותה שנאה, הוא אומר: ''חקרני ודע לבבי'' - כלומר: מגודל אהבתי אליך, הקב''ה, שבלבי - תכיר, ממילא, מה גדולה שנאתי למנגדי הקדושה. וכפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא -
''סטרא אחרא'', הקליפות הרוחניות שהן, כאמור, המקור וה''חיות'' של כל התענוגים הגופניים, והמיאוס ברע בתכלית, -
ולפי ערך האהבה לה' כך גם גודל מיאוסו את הרע של התאוות והתענוגים הגשמיים. על דבר רוחני (''סטרא אחרא'') שהוא רחוק מהאדם, מתאים הביטוי ''שנאה'', ואילו על תאוות גשמיות (''רע'') הקרובות אל האדם ונמצאות לנגד עיניו, מתאים הביטוי ''מיאוס'', כאדם שנגעל מדבר שהוא שונא, העומד לנגד עיניו. כי, המיאוס הוא היפך האהבה ממש כמו השנאה. -
אלא, שהביטוי ''שנאה'' מתאים, כאמור, ביחס ל''קליפה'' ו''סטרא אחרא'', ואילו ביחס לתאוות גופניות - מתאים הביטוי ''מיאוס''. על כל פנים, הרי מוסבר, שתכלית השנאה שיש לצדיק- גמור ל''רע'', היא מחמת שאהבתו לה' היא בדרגה העליונה ביותר, ומשום כך הוא נקרא ''צדיק גמור'', שמדריגת ה''צדיק'' שבו - ה''אהבה בתענוגים'' - היא במדה המלאה והעליונה ביותר. הוא גם נקרא ''צדיק וטוב לו'' - שהוא גדוש רק בטוב: כל הרע שבו נהפך לטוב. מכאן נבין את התשובה ביחס ל''צדיק שאינו גמור'' - כיון שחסר בו באהבה בתענוגים, הרי שיש בו עדיין משהו מן הרע, למרות שאין הוא מרגיש ברע זה כלל. ועל כך אומר ה''תניא'' בהמשך: וצדיק שאינו גמור, הוא שאינו שונא הסטרא אחרא בתכלית השנאה, -
שאינו שונא את ה''סטרא אחרא'', הקליפות הרוחניות, תכלית שנאה, ולכן אינו מואס גם כן ברע -
בתאוות ובתענוגים הגופניים, בתכלית. -
במדה הגדולה ביותר, וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית, על כרחך נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם, -
לרע, ולא הוסרו "הבגדים הצואים" לגמרי מכל וכל, -
''בגדים צואים'' - היצר-הרע, תאוות העולם-הזה, עדיין לא הוסרו מכוח הנפש הבהמית שמקליפת ''נוגה'', הנקרא גם הוא ''רע''. ולכן לא נהפך לטוב ממש, מאחר שיש לו איזה אחיזה עדיין ב"בגדים הצואים", -
שכוח התאוה היה לבוש בהם. אלא -
מדוע, אם כך, אין הוא מרגיש ברע כלל? ומדוע אין מעט רע זה בא לידי ביטוי בתאוות וכדומה? שהוא -
אותו מעט רע, בטל במיעוטו וכלא חשיב, -
לגבי הטוב אין רע זה נחשב כלל. ולכן נקרא צדיק ורע - כפוף ובטל - לו. -
''ורע - לו'', הרע ''נתון'' לו, לצדיק, ולשליטתו, מפני שהטוב שבו הוא הרוב. ועל כן -
מעט הרע שבו, רומז ש גם אהבתו לה' אינה בתכלית, -
שכן, אם האהבה היתה במדתה העליונה ביותר, היתה משפיעה על הרע להיהפך לגמרי לטוב. ולכן נקרא צדיק שאינו גמור. -
וכאמור, מציינים התארים ''גמור'' ו''אינו גמור'' את מדריגת אהבתו, כלומר, ביחס ל''ועשה טוב''; והתארים ''וטוב לו'' ו''רע לו'' - ביחס ל''סור מרע'' - עד כמה נהפך הרע לטוב.
אפשרויות ניהול
שליטא
01.01.2609:08
6. סיום פרק י'בתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום י"ב טבת ה'תשפ"ו
והנה מדרגה זו מתחלקת לרבבות מדרגות בענין בחי' מיעוט הרע הנשאר מאחת מארבע יסודות הרעים ובענין ביטולו במיעוטו בששים עד"מ או באלף ורבבה וכיוצא עד"מ והן הם בחי' צדיקים הרבים שבכל הדורות כדאיתא בגמ' דתמניסר אלפי צדיקי קיימי קמי' הקב"ה אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והם מועטים כו' שלכן נקראים בני עליה שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה כדאיתא בזהר בהקדמה שכשרצה רבי חייא לעלות להיכל ר"ש בן יוחאי שמע קלא נפיק ואמר מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא עד לא ייתון הכא וכו': ועוד נקראים בני עליה מפני שגם עבודתם בבחי' ועשה טוב בקיום התורה ומצותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות ולא כדי לדבקה בו ית' בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה' כמ"ש הוי כל צמא לכו למים וכמ"ש במ"א אלא כדפירשו בתיקונים איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה לייחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים וכמ"ש ברעי' מהימנא פ' תצא כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתי' כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו' וכמ"ש במ"א. [ושניהם עולים בקנה אחד כי ע"י הבירורים שמבררים מנוגה מעלים מיין נוקבין ונעשי' יחודים עליונים להוריד מיין דכורין שהם הם מימי החסדים שבכל מצוה ומצוה מרמ"ח מצות עשה שכולן הן בחי' חסדים ומיין דכורין דהיינו המשכת קדושת אלהותו יתברך מלמעלה למטה להתלבש בתחתונים כמ"ש במ"א]:
ב"ה לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים תניא לקוטי אמרים, סיום פרק י מהוצאת קה"ת יום חמישי י"ב טבת ה׳תשפ"ו / 1 ינואר 2026 והנה מדריגה זו -
''צדיק שאינו גמור'' ו''צדיק ורע לו'', מתחלקת לרבבות מדריגות -
המתבטאות, בענין בחינת מיעוט הרע הנשאר -
איכות אותו מעט רע שנשאר בצדיק, מאחת מארבע יסודות הרעים, -
יש שנשאר בו מיסוד המים, ויש - מיסוד האש, וכך הלאה. כן הן שונות זו מזו בכמות הרע שנשאר ובמדת ביטולו לטוב. יש אשר הרע שנשאר בו הוא במדה קצת גדולה יותר, אלא שהוא ''בטל בששים'', הטוב גדול פי ששים מן הרע, כך שהרע בטל בששים, כי אין טעמו נרגש כלל. אך, יש גם, שהרע שנשאר הוא פחות מחלק הששים, וביטולו לטוב הוא ''ביטול באלף'', אחד כנגד אלף, או יותר מכך: ובענין ביטולו במיעוטו בששים על דרך משל או באלף ורבבה וכיוצא על דרך משל. -
במדת הביטול לטוב, בששים, באלף, ברבבה וכדומה, תלוי השוני הקיים במדריגותיו של הצדיק שאינו גמור, והן הם בחינת צדיקים הרבים שבכל הדורות, -
אותם צדיקים שהם בבחינת ''צדיק שאינו גמור'', כדאיתא בגמרא -
כמו שאנו מוצאים בגמרא: דתמניסר אלפי צדיקי קיימי קמי' הקב"ה. -
שמונה עשר אלף צדיקים קיימים לפני הקב''ה. כל כך הרבה מדריגות בצדיקים, אך כל אלה בדרגת ''צדיק שאינו גמור''. אך, על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י: -
מחבר ה''זוהר'': ראיתי בני עלי' והם מועטים כו', -
''בני עליה'' - אלה שדרגתם נעלה ביותר, והם מועטים, שלכן נקראים בני עלי', -
מפני שמהפכין הרע -
לטוב, ומעלים אותו לקדושה, כדאיתא בזהר בהקדמה, -
כמו שכתוב ב''הקדמה'' של ספר ה''זוהר'', שכשרצה ר' חייא לעלות להיכל ר' שמעון בן יוחאי, -
''היכלו'' של רבי שמעון בר יוחאי, משמעו מקומה של מדירגת ''צדיק גמור'', שמע קלא נפיק ואמר: -
שמע קול היוצא ומכריז: מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למתקא עד לא ייתון הכא וכו': -
מי מכם שהפך את חושך העולם לאור של קדושה, ואת הטעם המר (של נפשו הבהמית ויצרו הרע) הפך לתענוג ולמתיקות (הקדושה), לפני שהגיע לכאן - יכול להיכנס לכאן. הרי, ש''צדיק גמור'' הוא זה שמהפך את החושך לאור, הוא מעלה את הנפש הבהמית לאור הקדושה. להלן, מוסיף רבנו הזקן טעם נוסף על מה שצדיקים בסוג נעלה יותר, נקראים ''בני עליה'': ועוד -
טעם נוסף, מדוע נקראים בני עלי' - מפני שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב בקיום התורה ומצותי', הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות, -
מטרת עבודתם היא לשם הקב''ה בלבד עד למעלות ולמדריגות הנעלות ביותר, ולא -
עבודתם אינה, כדי לדבקה בו יתברך בלבד -
כדי, לרוות -
בעבודתם, צמאון נפשם הצמאה לה', -
כלומר, לא כמו שהדבר הוא באלה שאינם במדריגה זו, המקיימים מצוות ולומדים תורה, מפני שבכך הם ''מרווים'' את צמאונם לאלקות, ותשוקתם העזה ''להידבק'' בקב''ה - שכן, על-ידי קיום תורה ומצוות דבק ומתחבר היהודי בקב''ה. כמו שכתוב: "הוי כל צמא לכו למים", -
הנביא מכריז: כל אלה הצמאים לאלקות - ילמדו תורה שנמשלה למים. וכמו שמבואר במקום אחר, -
שמשמעות ה''צמאון'' היא לאלקות. שכן, אם ה''צמאון'' הוא לתורה, לא היה צריך הנביא להשתמש בצורת ההכרזה ''הוי''! ולהורות ''לכו למים'' - לתורה, כי מי שצמא לתורה - הרי התורה מוכנה לפניו ללמוד בה! אלא הכוונה היא: מי שצמא לאלקות, מורה לו הנביא, ללמוד תורה, שכן, על-ידי-כך יתדבק ויתאחד עם הקב''ה. ואילו ''בני העליה'' בהם מדובר כאן, הם דרגה נעלית יותר: קיומם את המצוות ולימודם את התורה אינם רק כדי לרוות צמאונם לאלקות, שהרי בכך יש בצורה עדינה משום ריווי הרגש העצמי שלהם וטובתם העצמית, שכדי ''להרוויח'' הקירוב להקב''ה - הם עושים אותם ענינים המביאים לאותו קירוב - אלא -
עבודתם היא, כדפירשו בתיקונים: -
כמו שפירשו ב''תיקוני זהר'' את מאמר חכמינו ז''ל: "איזהו חסיד - המתחסד עם קונו", -
ופירשו ב''תיקונים'': עם קן דילי', -
''קונו'' מלשון ''קן'', כלומר: החסיד מתנהג בחסד עם ה''קן'' שלו, מקורו - הקב''ה, כדי לייחדא קוב"ה ושכינתי' בתחתונים, -
להביא את ה''ייחוד'' של הקב''ה עם שכינתו, ושאור ''ייחוד'' זה יאיר גם בעולמות התחתונים. וכמו שכתוב ברעי' מהימנא פרשת תצא: כברא דאשתדל בתר אבוי ואמי', -
כמו בן המשתדל לטובת אביו ואמו, דרחים לון יתיר מגרמי' ונפשי' ורוחי' ונשמתי' כו', -
שאוהב אותם יותר מאשר את עצמו, ונפשו, רוחו ונשמתו וכו', ומסר גרמי' למיתה עלייהו למיפרק לון כו', -
ומוסר את נפשו לפדות את אביו ואמו מהשבי. וכמו שמבואר במקום אחר, -
שזוהי דרך העבודה של ''בני עליה'': רק לשמו של הקב''ה. להלן מסביר רבנו הזקן ששני הפירושים ב''בני עליה'', תואמים וקשורים אחד בשני, שכן, כפי שמוסבר בתורת הקבלה, נעשה על-ידי ''העלאת מיין נוקבין'' - המשכת ''מיין דכורין'' - על ידי עיבוד הרע והעלותו לקדושה ("העלאת מ''ן''), נמשך במצוות ''המשכת מ''ד'', - וזאת יש ברצונם של צדיקים לבצע על-ידי עבודתם. מכיון שהמדובר הוא ענין קבלי, המוסבר לעומקו ולרחבו בתורת החסידות, נבין אותו ביתר הסברה, בהמשך הדברים הבאים: [ושניהם -
שני הפירושים ב''בני עליה'', עולים בקנה אחד, -
תואמים אחד את השני, כי, על ידי הבירורים שמבררים מנוגה
שתתגלה הקדושה האלקית בעולמנו הגשמי, כמו שמבואר במקום אחר]: -
הרי, ששני הפירושים ב"בני עליה" קשורים ותואמים היטב אחד את השני.
בהקשר לאמור, שכל עבודתם של הצדיקים הגדולים, "בני עליה", היא אך ורק לשם הקב"ה, ולא לטובתם הם, גם לא לטובתם הרוחנית, להיות קרובים יותר אל הקב"ה - יש מקום לסיפור הבא: רבנו הזקן היה נוהג הרבה פעמים להתעמק בדביקותו, עד שהיה מתגלגל על הרצפה, ובשעת מעשה היו שומעים ממנו דיבורים מקוטעים: "אינני רוצה בעולם הבא שלך, אינני רוצה בגן-עדן שלך, אני רוצה, רק בך (בקב"ה) בלבד". כ"ק רבינו באחת משיחותיו הקדושות, אמר: כיון שסופר לנו סיפור זה, הרי שגם אנו יכולים ללמוד ממנו, שכן, לכל יהודי ישנה, בנשמתו, אהבה לקב"ה, ומצד אהבה פנימית ועמוקה זו להקב"ה - קיים בכל יהודי הרגש לקיים מצוות וללמוד תורה, כדי לשוות נחת רוח לקב"ה, כבן שרוצה להביא נחת רוח לאביו. (כ"ק רבינו מעיר שכך מוסבר ב"תניא" בסוף פרק מ"א, עמוד 114, בפיסקה המתחילה "ואף שלהיות כו'"). אגב, יש בכך משום תשובה לאותם שטוענים: מה התועלת בלימוד ענינים נעלים כאלה במדריגות התורה והנשמה, מכיון שאנו רחוקים מכך תכלית ריחוק? ראשית, ידועה התשובה שענה פעם רבנו הזקן על שאלה זו: על זמנו של המשיח נאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם", כלומר: כעת, ישנו החסרון, שלמרות שכל אחד יכול להבין מדריגות נעלות ביותר - לא תפעלנה על לבו כלל, שכן, לבו מאובן "לב אבן". ואילו בביאת המשיח יוסר חסרון זה, וכל מה שיבינו במוח - ייקלט בלב, שיהיו שייכים לאותן מדריגות. בהתאם לכך, צריכה כבר כעת, לפני ביאת המשיח, - להיות ההבנה במוח, כדי שלאחר מכן, בביאת המשיח, ייקלטו הדברים בלב - ולשם כך צריכים ללמוד וללמוד. נוסף על תשובה זו של רבנו הזקן, אנו למדים תשובה גם מן הסיפור האמור: מכל ענין המובא בתורת החסידות, אפשר ללמוד משהו לפועל ביחס לכל אחד ואחד. למשל: מה שלמדנו בפרק זה על מדריגות הצדיקים הנעלים ביותר, העושים עבודתם רק לשם הקב"ה בלבד, הרי ישנה בכך, באמת, "נקודה" הנוגעת לכל יהודי. במדה מסויימת יכול כל יהודי לעורר בתוכו רגש זה ללימוד תורה ולקיום מצוות במטרה להביא נחת רוח להקב"ה. שכן, בנשמתו של יהודי, ישנה אותה אהבה ותשוקה: להביא נחת רוח לקב"ה, עליו רק לעורר ולגלות רצון זה.
אפשרויות ניהול
שליטא
02.01.2610:51
7. פרק י''אבתגובה להודעה מספר 0
ב"ה לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים תניא תניא לקוטי אמרים, פרק יא מהוצאת קה"ת יום שישי י"ג טבת ה׳תשפ"ו / 2 ינואר 2026
פרק יא בפרק התשיעי, הסביר רבנו הזקן, ששתי הנפשות, האלקית והבהמית, מנהלות ביניהן מלחמה לכיבוש גופו של האדם. ובפרק העשירי המשיך בהסברתו, שבשעה שאדם פועל בתוכו, להשתלטות הנפש האלקית על הנפש הבהמית, עד לידי גירושו והכחדתו של הרע של הנפש הבהמית - מגיע אותו יהודי למדריגת ''צדיק''.
ובכך - שתי מדריגות:
''צדיק גמור'' - מי שה''רע'' שבו נהפך לגמרי לטוב ולקדושה, ולכן הוא נקרא גם ''צדיק וטוב לו'' - צדיק שיש בו רק טוב.
''צדיק שאינו גמור'' - מי שה''רע'' שבו עדיין לא נהפך כל כולו לטוב, נשאר בו עדיין משהו מן הרע, ולכן הוא נקרא גם ''צדיק ורע לו'' - יש בו אמנם משהו מן הרע, אלא שרע מעט זה בטל ברוב הגדול של הטוב.
כן הסביר שבמדריגת ''צדיק שאינו גמור'', ישנן הרבה מדריגות, המתחלקות לפי מדת כמות ואיכות הרע שעדיין נשאר בו, ולפי מדת ביטולו לטוב.
תניא ליום י"ג טבת ה'תשפ"ו
פרק יא וזה לעומת זה רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו דהיינו שהטוב שבנפשו האלהי' שבמוחו ובחלל הימני שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות בענין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע ח"ו יש מי שהכפיפה והביטול אצלו מעט מזער ואף גם זאת אינו בתמידות ולא תדיר לפרקים קרובים אלא לעתים רחוקים מתגבר הרע על הטוב וכובש את העיר קטנה הוא הגוף אך לא כולו אלא מקצתו לבד שיהיה סר למשמעתו ונעשה לו מרכבה ולבוש להתלבש בו א' משלשה לבושיה הנ"ל דהיינו או במעשה לבד לעשות עבירות קלות ולא חמורות ח"ו או בדיבור לבד לדבר אבק לשון הרע וליצנות וכהאי גוונא או במחשבה לבד הרהורי עבירה הקשים מעבירה וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה אלא בענין זיווג זכר ונקיבה בעולם שעובר על אזהרת התורה ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו' או שהיא שעת הכושר לעסוק בתורה והוא מפנה לבו לבטלה כדתנן באבות הניעור בלילה כו' ומפנה לבו כו' שבאחת מכל אלה וכיוצא בהן נקרא רשע בעת ההיא שהרע שבנפשו גובר בו ומתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו ואח"כ גובר בו הטוב שבנפשו האלהי' ומתחרט ומבקש מחילה וסליחה מה' וה' יסלח לו אם שב בתשובה הראויה על פי עצת חכמינו ז"ל בשלשה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש כו' כמ"ש במ"א. ויש מי שהרע גובר בו יותר ומתלבשי' בו כל שלשה לבושים של הרע ומחטיאו בעבירות חמורות יותר ובעתים קרובים יותר אך בינתיים מתחרט ובאים לו הרהורי תשובה מבחי' הטוב שבנפשו שמתגבר קצת בינתיים אלא שאין לו התגברות כל כך לנצח את הרע לפרוש מחטאיו לגמרי להיות מודה ועוזב ועל זה אמרו רז"ל רשעים מלאים חרטות שהם רוב הרשעים שיש בחי' טוב בנפשם עדיין. אך מי שאינו מתחרט לעולם ואין באים לו הרהורי תשובה כלל נקרא רשע ורע לו שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד בבחי' מקיף עליו מלמעלה ולכן ארז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא:
המשך הביאור:
בפרק י''א שלפנינו, יסביר רבנו הזקן, אודות המדריגה המנוגדת למדריגת צדיק: גם במי שהנפש הבהמית שלו התגברה על הנפש האלקית, שלכן נקרא ''רשע'' - מתחלקים הענינים לשני חלקים כלליים: ''רשע וטוב לו'' - רשע שעדיין יש בו מן הטוב. ''רשע ורע לו'' - רשע שכל כולו הוא רק רע. וכך אנו לומדים בפרק האחד-עשר:
וזה לעומת זה, רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו, דהיינו, -
כפי שלמדנו בפרק התשיעי, שמיקומה של הנפש האלקית היא במוח וב''חלל'' הימני שבלב, כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי. -
ה''רע'' של הנפש הבהמית מהקליפה שב''חלל'' השמאלי שבלב, כפי שלמדנו בפרק התשיעי. כלומר: הרע שבנפש הבהמית שלו, גבר על הטוב של הנפש האלקית, במדה כזו, שהטוב של הנפש האלקית בטל ונכנע לרע של הנפש הבהמית. וזה -
התואר ''רשע וטוב לו'', מתחלק גם כן לרבבות מדריגות חלוקות, -
כשם שמדריגת ''צדיק ורע לו'' מתחלקת להרבה מדריגות בהתאם לכמות ואיכות הרע וביטולו לטוב - כך גם מתחלקת מדריגת ''רשע וטוב לו'' להרבה מדריגות בהתאם למדת ביטולו של הטוב לרע, בענין כמות ואיכות הביטול -
באיזו מדה ובאיזה תחום מתבטאת כניעת הטוב לרע. ''כמות'': אם ביטולו של הטוב הוא בגלל ריבויו של הרע בלבד, או שהוא אחד לגבי ששים, לגבי אלף, וכו'. ''איכות'': באילו פרטים מתבטא אותו ביטול, שכן, יש מי שאצלו זה מתבטא באהבת דברים אסורים, ויש שזה מתבטא בפרטים אחרים: וכפיפת הטוב לרע חס ושלום. יש מי שהכפיפה והביטול אצלו -
של הטוב לגבי הרע הוא, מעט מזעיר, ואף גם זאת אינו בתמידות, ולא תדיר לפרקים קרובים, -
נדיר מאד שהרע יתגבר בו על הטוב, אלא לעתים רחוקים מתגבר הרע על הטוב, -
עובר זמן רב שהרע שבו יתגבר שוב על הטוב, וכובש את העיר קטנה הוא הגוף, -
כפי שלמדנו בפרק התשיעי שגוף האדם נקרא ''עיר קטנה'' ושתיהן: הנפש האלקית והבהמית לוחמות ביניהן לכיבושה של עיר קטנה זו. אך לא כולו -
אין הנפש הבהמית שולטת בגוף כולו כשהיא גוברת על הנפש האלקית, בסוג זה של ''רשע וטוב לו'' המדובר כאן, אלא מקצתו לבד, -
היא שולטת במקצת מן הגוף בלבד, שיהי' סר למשמעתו, -
אותו חלק מן הגוף עליו שולטת הנפש הבהמית, סר למשמעתו של הרע של הנפש הבהמית, ונעשה לו מרכבה ולבוש להתלבש בו אחד משלשה לבושי' הנזכרים לעיל. דהיינו או במעשה לבד, -
שזהו ''לבוש'' המעשה, ובלבוש זה עצמו: לעשות עבירות קלות ולא חמורות חס ושלום; -
שעד כדי כך לא מגיעה שליטת הרע, או בדיבור לבד, -
ובדיבור עצמו, רק לדבר אבק לשון הרע -
דיבורים שהם על הגבול ושייכים ללשון הרע, וליצנות וכהאי גוונא; -
וכדומה. כלומר, שרק לבוש הדיבור של הנפש הבהמית מתלבש בגוף. או, במחשבה לבד, -
לחשוב בלבד, הרהורי עבירה הקשים -
בפרטים מסויימים, מעבירה. -
בגלל העובדה שהמחשבה היא ''לבוש'' עדין יותר לנפש מאשר דיבור או מעשה, קרובה יותר וקשורה יותר לנפש - מטמאים, ''הרהורי עבירה'' את הנפש, במדה מסויימת, יותר מאשר העבירה עצמה. וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה, אלא בענין זיווג זכר ונקיבה בעולם, -
עצם המחשבה בצורה מופשטת, אודות ''זיווג זכר ונקבה'', שעובר על אזהרת התורה: ונשמרת מכל דבר רע -
ודרשו חכמינו ז''ל: שלא יהרהר ביום כו' ; -
הרי שבהרהורו בדבר, הוא עובר על צו התורה. או, שהיא שעת הכושר לעסוק בתורה והוא מפנה לבו לבטלה, כדתנן באבות: -
כמו שלמדנו במשנה במסכת ''אבות'': הניעור בלילה וכו' -
ויש לו האפשרות ללמוד אז תורה, ומפנה לבו כו' -
ומחשבתו להרהר בדברים ריקים. כלומר, שרק לבוש המחשבה של הנפש הבהמית מתלבש בגוף. שבאחת מכל אלה וכיוצא בהן -
כשנכשל במעשה בעבירה קלה איזו שהיא, או שמדבר דיבורים אסורים, או שמהרהר במחשבות אסורות - נקרא רשע בעת ההיא, -
ו''רשע'' הוא: שהרע שבנפשו גובר בו ומתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו. ואחר כך -
לאחרי שנכשל באחד מהדברים האמורים, גובר בו הטוב שבנפשו האלקית ומתחרט -
על מה שעשה, דיבר או חשב, ומבקש מחילה וסליחה מהוי', וה' יסלח לו, אם שב בתשובה הראוי' על פי עצת חכמינו ז"ל בשלשה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש כו', -
''עבר על מצות-עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו; עבר על מצוה-לא-תעשה ושב - תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר; עבר על כריתות ומיתות בית-דין - תשובה ויום הכיפורים תולים ויסורים ממרקים, שנאמר: ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'', כמו שהוסבר במקום אחר. -
כלומר: על-ידי תשובה כראוי - מוחל לו הקב''ה על העבירה שעבר. ברם, מאחר שהוא במצב כזה שקל לו להיכשל בחטא מזמן לזמן - הנה גם אחרי שחזר בתשובה, והקב''ה מחל לו - הוא נקרא עדיין ''רשע וטוב לו''. הערת כ''ק רבינו: ''ולענין שכר ועונש נק' צדיק גמור כדלעיל פ''א - באמתת השם כו'". עד כאן דובר אודות מדריגה גבוהה יותר ב''רשע וטוב לו'', שהשפעת הרע של הנפש הבהמית, מתבטאת בשליטת הרע על אחד מן הלבושים: על מעשה בלבד, על דיבור בלבד או על מחשבה בלבד, וגם זאת - לעתים נדירות. ויש מי שהרע גובר בו יותר ומתלבשים בו כל שלשה לבושים של הרע, -
הוא נכשל גם במחשבה, גם בדיבור וגם במעשה, ומחטיאו בעבירות חמורות יותר ובעתים קרובים יותר. -
למרות זאת הוא נקרא עדיין ''רשע וטוב לו'', רשע שיש בו מן הטוב, שכן, הוא אמנם נכשל בחטא, אך בינתיים -
בין חטא אחד לשני, הוא מתחרט ובאים לו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו שמתגבר קצת בינתיים, -
ומאותו טוב עולים בו הרהורי תשובה. אלא שאין לו -
לטוב, כוח התגברות כל כך לנצח את הרע, לפרוש מחטאיו לגמרי, להיות מודה ועוזב. -
עד לידי כך, אין בכוח הטוב שלו להתגבר על הרע, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל: "רשעים מלאים חרטות", -
בין חטא אחד לשני הם מתחרטים על החטא הראשון, וגם בשעה שהם חוטאים יתכן מאד שחורה להם הדבר, אלא שאין ביכלתם לשלוט על עצמם. שהם רוב הרשעים שיש בחינת טוב בנפשם עדיין. -
ומאותו ''טוב'' נובעות החרטות במוחם ובלבם. מכאן, שהרבה מדריגות ב''רשע וטוב לו'': החל מזה שנכשל בזמן נדיר, וגם זאת בעבירה קלה ובלבוש אחד שלו, ועד לזה שנכשל לעתים קרובות ובכל שלשת לבושיו, במחשבה, דיבור ומעשה - ועם זאת נכללים הם כולם במדריגת ''רשע וטוב לו''. ההבדל ביניהם נובע אך ורק ממדת כפיפותו של הטוב לרע. מדריגת ''רשע וטוב לו'' מהווה הניגוד הגמור למדריגת ''צדיק ורע לו'', בה ישנם הבדלים רבים בכמותו ובאיכותו של הרע שנשאר בו. אך, מי שאינו מתחרט לעולם, -
על חטאיו, ואין באים לו הרהורי תשובה כלל, נקרא רשע ורע לו, -
רשע ששולט בו הרע בלבד, שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו, כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק -
הטוב, מקרבו, ועומד בבחינת מקיף עליו מלמעלה. -
ובפנימיותו אין מרגיש בטוב כלל. ברם, מאחר שבבחינת ''מקיף'' עדיין יש בו טוב, שהרי, יש בו נשמה אלקית - ולכן אמרו רבותינו ז"ל: אכל בי עשרה שכינתא שרי': -
על כל עשרה יהודים, יהיו מי שיהיו, שורה שכינה. דבר זה אמור גם באלה שהם חלילה בבחינת ''רשע ורע לו'', שכן, בבחינת ''מקיף'', על כל פנים, יש גם בהם מן הטוב. ומאחר שהשראת השכינה במקום בו נמצאים עשרה יהודים, היא גם כן ענין של ''מקיף'', שלא מרגישים בה בצורה גלויה - שורה שכינה ביניהם.
בהקשר למה שלמדנו אודות מי שנפשו הבהמית גוברת על נפשו האלקית, ראוי להביא את הסיפור הבא שסיפר הרבי באחת משיחותיו: אפיקורס אחד שאל פעם את הרבי ה''צמח צדק'', מדוע במגילת אסתר כתובה המלה ''יהודים'' בדרך כלל ביו''ד אחד, ואילו כשמדובר שם אודות הגזירה, כתוב ''יהודיים'' בשני יו''דין? ענה לו ה''צמח צדק'': ''יו''ד'' זה עשר, הרומז על עשרת כוחות הנפש. לנפש האלקית עשרה כוחות ולנפש הבהמית עשרה כוחות. ישנם יהודים שמונהגים על-ידי עשרת כוחות הנפש האלקית בלבד וישנם גם כאלה שהנפש הבהמית גוברת בהם והם מונהגים על-ידי עשרת כוחות הנפש הבהמית והיצר-הרע. המן הרשע רצה לכלות את כל בני ישראל, גם את אלה המונהגים מעשרת הכוחות השניים של היצר-הרע. שאל שוב אותו אפיקורס: מדוע, אם כך, מוצאים אנו אחרי שבטלה הגזירה כתוב כמה פעמים ''יהודיים'' בשני יו''דין? - ענה לו ה''צמח צדק'': אחרי שבני ישראל עברו את גזירות המן וראו את הישועה האלקית - חזרו גם אותם יהודים בתשובה, ונהיו שווים ליהודים המונהגים על-ידי הנפש האלקית והיצר-טוב בלבד - שני ה''יו''דין'' השתוו לדרגה אחת.
אפשרויות ניהול
שליטא
03.01.2619:12
8. התחלת פרק י''בבתגובה להודעה מספר 0
שבוע טוב.
תניא ליום י"ד טבת ה'תשפ"ו
פרק יב והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנ' להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלש' לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפי' שעה אחת ורגע אחד כל ימיו אך מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת א"ס ב"ה ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה מאהבה שזהו ענין המבואר בקריאת שמע דאורייתא וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן הן הכנה לקיום הק"ש כמ"ש במ"א ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני מחב"ד שבמוח המקושרים בגדולת א"ס ב"ה. אבל אחר התפלה בהסתלקות המוחין דגדלות א"ס ב"ה הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עוה"ז ותענוגיו.
אפשרויות ניהול
שליטא
04.01.2609:18
9. המשך פרק י''בבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום ט"ו טבת ה'תשפ"ו
רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש להעמיק מחשבתו בתענוגי עוה"ז איך למלאת תאות לבו כי המוח שליט על הלב [כמ"ש בר"מ פ' פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו שכך נוצר האדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה כדכתיב וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך פי' כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך שנדחה ממנו מאליו וממילא כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וס"א שבחלל השמאלי [כמאמר רז"ל אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'] מפני החכמה שבנפש האלהית שבמוח אשר רצונה למשול לבדה בעיר ולהתלבש בשלשה לבושיה הנ"ל בכל הגוף כולו כנ"ל שהם מחשבה דבור ומעשה תרי"ג מצות התורה כנ"ל
ב"ה לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים תניא לקוטי אמרים, אמצע פרק יב מהוצאת קה"ת יום ראשון ט"ו טבת ה׳תשפ"ו / 4 ינואר 2026 רק, מפני שלא לו לבדו -
ל''רע'' של הנפש הבהמית, משפט המלוכה והממשלה בעיר -
כי, ל''טוב'' של הנפש האלקית שבמוח יש גם כן מה לומר, אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל, להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש, -
''מחשבה ממש'' - היינו: להעמיק מחשבתו בתענוגי עולם הזה, איך למלאות תאות לבו, -
זוהי המשמעות של "מחשבה ממש" - להעמיק מחשבתו בכך. ואילו מחשבות הנופלות ברעיונו בדרך ממילא, בגלל שישנה בלבו תאוה לאותו דבר, אין אלו "מחשבה ממש". מחשבות חולפות אלו, אין ביכולת האדם, שעדיין קיימת תאוה בלבו, למנוע. ברם, על "מחשבה ממש" - ההתעמקות באותן מחשבות - ביכלתו להשתלט, כפי שיסביר להלן. כיצד, אכן, יתכן הדבר, שלמרות שקיימת תאוה בלבו, הוא יכול להשתלט על עצמו, שתאותו זו לא תבוצע בפועל, לא במעשה, לא בדיבור ואף לא במחשבה? - על כך אומר ה"תניא": כי המוח שליט על הלב [כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו -
הרצון שבמוחו המניע את האדם שמוחו מבין שעליו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו, שלא למלאות משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, -
גם כשישנה תאוה בלבו של אדם, אלא מפני שהוא מבין במוחו שאל לו למלא את תאותו - נוצר בו הרצון להתאפק מכך - יש ברצון זה שבמוחו הכוח לשלוט על הלב, ולא למלא אחרי תאות לבו. ויתירה מזו: ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההיפך לגמרי, -
ביכלתו לנתק את ההרהור בתאוה ולהטותו לדבר שהוא ההיפך מהתאוה, וזאת גם כשהטעם להימנעותו מהתאוה אינו נובע מקדושה, אלא מפני שהשכל האנושי מבין שאסור לו לנהות אחרי תאות לבו זו, גם אז יש בכוח השכל להימנע מהתאוה ולהטות את ההרהור בענין הפכי מהתאוה. ובפרט אל צד הקדושה, -
במיוחד יש בכוחו לעשות זאת, כשיהודי צריך להטות את עצמו מתאוות - לקדושה; כשהנימוק לכך הוא ש אסור לו לעבור עבירה ו צריך להשקיע את רעיונותיו בענינים של קדושה, בתורה וביראת שמים - אז יש ליהודי כוחות מיוחדים לבצע את הדבר. כדכתיב: "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החשך"; פירוש, -
כשמביאים משל להסברת דבר, הרי זה מפני שהנמשל הוא עמוק בהרבה מהמשל, ובאמצעות המשל מבינים בקלות יותר את הנמשל. ואילו כאן, במשל האור והחושך על החכמה והסכלות, מובן הנמשל כמו שמובן המשל: כשם שמבינים שאור טוב מחושך, כך גם מבינים שחכמה טובה מסכלות; אף כאן כשמדובר על תוכנה הפנימי יותר של חכמה הרומזת ל"קדושה" (כמו שהיצר-טוב נקרא "ילד מסכן וחכם ") וסכלות רומזת ל"קליפה" (כפי שהיצר-הרע נקרא "מלך זקן וכסיל "), - מובן היטב שקדושה שווה וטובה יותר מאשר, להבדיל, קליפה. מה, איפוא, מלמד אותנו המשל? אלא, המשל אינו בא רק לומר לנו שזה יותר טוב, המשל בא להורות לנו גם את הצורה, כיצד ובאיזו דרך מתבטאת עדיפותה של הקדושה: כשם ש"יתרון" האור על החושך, מתבטא בכך שמעט מן האור "דוחה" הרבה מן החושך, ולא בדרך של מלחמה, אלא הדחיה באה בדרך ממילא, משמכניס קצת אור למקום, נעלם החושך מעצמו - כך גם ב"יתרון" ה"חכמה" של הקדושה על ה"סכלות" של הקליפה, שמעט מן הקדושה דוחה, בדרך ממילא, הרבה מן הקליפה - וכך מוסבר הדבר להלן: כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך, שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך, -
וכיצד נדחה החושך? - שנדחה ממנו מאליו וממילא, -
אין על האור להילחם עם החושך, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי -
אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'], -
רבותינו ז''ל קוראים הרי לתאות הנפש הבהמית בשם ''שטות'' - ומאחר שזהו ''סכלות'' ו''שטות'' - זה נדחה מאליו וממילא, מפני החכמה שבנפש האלקית שבמוח, אשר רצונה -
של הנפש האלקית הוא הרי: למשול לבדה בעיר, -
ב''עיר קטנה'' היא הגוף, ולהתלבש בשלשה לבושי' הנזכרים לעיל, בכל הגוף כולו כנזכר לעיל, שהם -
בפרק ד. רצונה זה של הנפש האלקית שבמוח, שלבושיה בלבד ילבישו את הגוף - שולט בתאוה הנובעת מהנפש הבהמית, שתשוקת הלב לא תמומש בפועל, לא במעשה, לא בדיבור ואף לא במחשבה. ברם, אם כך הוא הדבר, שלנפש האלקית שלו "יתרון" על הנפש הבהמית, והיא השולטת בכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו של האדם, כלומר, בכל גופו מבחינה מעשית - מדוע, איפוא, אין הוא נקרא "צדיק"?
אפשרויות ניהול
שליטא
05.01.2609:31
10. המשך פרק י''בבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום ט"ז טבת ה'תשפ"ו
ואעפ"כ אינו נקרא צדיק כלל מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש האלהית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא אינו אלא בשלשה לבושי' הנ"ל ולא במהותה ועצמותה על מהותה ועצמותה של הקליפה כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפלה שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות לבו בחלל הימני כי אם תוכו רצוף אהבה מסותרת שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית כמ"ש לקמן ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלו' לבו בחלל השמאלי להתאות תאוה לכל ענייני גשמיות עוה"ז בין בהיתר בין באיסור ח"ו כאלו לא התפלל כלל אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש ח"ו אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה יכולים לפעול לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה וכמארז"ל ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה כו'
ב"ה לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים תניא תניא לקוטי אמרים, אמצע פרק יב מהוצאת קה"ת יום שני ט"ז טבת ה׳תשפ"ו / 5 ינואר 2026 ואף על פי כן אינו נקרא צדיק כלל, -
אלא הוא נקרא ''בינוני'', מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש האלקית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא, אינו אלא בשלשה לבושי' הנזכרים לעיל, -
כלומר; במחשבה, דיבור ומעשה בלבד, חזקה יותר הנפש האלקית מהנפש הבהמית, ולא במהותה ועצמותה -
של הנפש האלקית, על מהותה ועצמותה של הקליפה -
והנפש הבהמית, כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי -
עצם מציאותה של הנפש הבהמית, לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפלה, שאין -
אז, רשפי אש אהבת ה' בהתגלות לבו בחלל הימני, -
כמו שהדבר בשעת תפלתו, כאמור לעיל, שאהבת ה' אצלו אז היא בהתגלות, הוא מרגיש בלבו את האהבה, כי אם תוכו -
החלק הפנימי שבלבו, רצוף אהבה מסותרת, -
ואילו בגלוי אין הוא מרגיש את האהבה, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית, כמו שיוסבר לקמן. -
בפרק י''ח, שבכל יהודי ישנה אהבה מסותרת לקב''ה. ואזי -
אחרי תפילתו, כשהאהבה אינה בהתגלות בלבו, יכול להיות סכלות הכסיל הרע -
של הנפש הבהמית, בהתגלות לבו בחלל השמאלי, להתאות תאוה לכל עניני גשמיות עולם הזה, בין בהיתר -
גם בדברים שמותר לעשותם, אלא שאין לעשותם לשם תאוה כי אם לשם שמים, ואילו הוא מתאוה להם בגלל התענוג שבהם, ובין באיסור חס ושלום, -
גם בדברים שהם אסורים מן התורה, כאלו לא התפלל כלל. אלא שבדבר איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש חס ושלום, -
לכך אין ל''בינוני'' שייכות כלל. אלא, הרהורי עבירה הקשים מעבירה -
כפי שהוסבר בפרק הקודם, יכולים לפעול לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה, וכמאמר רבותינו ז"ל: ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, -
הרי ש''הרהורי עבירה'' הם מהדברים שקשה ביותר להינצל מהם, וכשחכמינו זכרונם לברכה משתמשים בתואר ''אדם'' סתם, זה רומז על ה''בינוני''. הרי שה''בינוני'' אינו ניצול מהרהורי עבירה וכו'.
אפשרויות ניהול
שליטא
06.01.2608:41
11. סיום פרק י''בבתגובה להודעה מספר 0
תניא ליום י"ז טבת ה'תשפ"ו
רק שלזה מועיל הרשימו במוחין ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאוה תאוה שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף ואפי' במוח לבדו להרהר ברע אין לו שליטה וממשלה להרהר ח"ו ברצונו שבמוחו שיקבל ברצון ח"ו הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפי' להרהר בו ברצון וכ"ש להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו או אפי' לדבר בו כי המהרהר ברצון נק' רשע באותה שעה והבינוני אינו רשע אפי' שעה אחת לעולם. וכן בדברים שבין אדם לחבירו מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתרה מודעת לו לסבול ממנו עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות כמ"ש בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו:
ב"ה לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים תניא תניא לקוטי אמרים, סיום פרק יב מהוצאת קה"ת יום שלישי י"ז טבת ה׳תשפ"ו / 6 ינואר 2026 רק שלזה מועיל הרשימו במוחין, -
הרושם הניכר שנשאר בו גם אחרי התפילה, מהתעמקות מחשבתו בגדולת ה' בשעת התפילה, ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני, -
שבלבו, הן עוזרות לו, להתגבר ולשלוט על הרע הזה -
של הנפש הבהמית, המתאוה תאוה, שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר -
שלא תהיה לרע שליטה וממשלה בגוף, להוציא תאותו מכח אל הפועל -
בפועל ממש. להתלבש באברי הגוף. ואפילו במוח לבדו להרהר ברע, אין לו שליטה וממשלה להרהר חס ושלום ברצונו שבמוחו, -
מה שעולים בו הרהורים רעים, אין זה מפני שהוא רוצה לחשוב בהם, כי אם מפני שלבו נוהה עדיין אחרי תענוגי העולם, נופלות ממילא במוחו מחשבות-תאווה אלה, ש לא ברצונו, שיקבל ברצון חס ושלום הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב אל המוח כנזכר לעיל, -
הרי, שגם על המוח בלבד, אין שליטה ל''רע'' של הנפש הבהמית, אלא מיד בעלייתו לשם, -
משעולה ההרהור במוחו, דוחהו בשתי ידיים, -
הוא דוחה את ההרהור במלוא כוחו ואינו נותן לו מקום כלל במוחו, ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון, -
לא רק שאינו עולה בדעתו לרצות לבצע מחשבה רעה זו, אלא גם הרצון להרהר בכך - אינו שייך ב''בינוני'', וכל שכן, להעלותו על הדעת לעשותו חס ושלום, או אפילו לדבר בו, -
לכך בודאי שלא שייך ה''בינוני'', כי המהרהר -
הרהורי עבירה, ברצון, נקרא רשע באותה שעה, -
ואילו, והבינוני - אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם. -
הרי, שמן ההכרח לומר שלא שייך שירצה לחשוב בהרהורי עבירה. עד כאן דובר, שאין הוא נותן לרע שבלבו להגיע לאיזה ביטוי שהוא ביחס לדברים שהם מן הסוג של ''בין אדם למקום'', בין אדם להקב''ה, וכן -
כך הדבר, בדברים שבין אדם לחבירו, -
אין הוא נותן שמדה רעה שבלבו, ביחס ליהודי שני, תבוא לידי ביטוי מוחשי במחשבה, או בדיבור, וודאי שלא במעשה, אלא מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום, -
לזולת, או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. -
שירצה להרהר בהן, ואדרבה - המוח שליט ומושל ברוחו שבלבו לעשות ההיפך ממש, -
ממה שדורש הרגש שבלבו: להתנהג עם חבירו במדת חסד, -
וזאת בניגוד לרגש השנאה או הכעס - הנובע ממדת ה''גבורה'' - שיש בלבו כלפי הזולת - יתיחס אליו במדת החסד, וחיבה יתירה מודעת לו -
להראות לו אהבה מיוחדת, עד לסבול ממנו עד קצה האחרון, ולא לכעוס חס ושלום, -
על מי שהוא סובל ממנו, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, -
גם לא לעשות זאת שלא מתוך כעס, אלא, אדרבה - לגמול לחייבים -
כנגדו, טובות, כמו שכתוב בזהר, ללמוד מיוסף עם אחיו: -
שבמקום היסורים שגרמו לו - שילם להם בטובות. הרי, שגם בדברים ש"בין אדם לחבירו", אין ה"בינוני" נותן לרע שבלבו לבוא לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובודאי שלא במעשה.
מפרק זה מובן, שבכל הקשור למעשה ולפועל, יש לנפש האלקית ב"בינוני" השליטה המלאה על הגוף - לפועל אין הוא עושה, אינו מדבר ואינו חושב במה שאסור, כי אם מקיים מצוות ומדבר ומהרהר בתורה. ואילו ב"עצם" שלו, כלומר, בכוחות השכל והמדות של הנפש, יש לרע של הנפש הבהמית מעמד די חזק, וביכלתו להעלות תאוות בלבו. בקשר למה שלמדנו, ששעת התפילה היא עת רצון לכל יהודי להתעלות - כדאי להוסיף מה שהרבי מוהריי"צ נ"ע מליובאוויטש אמר באחת משיחותיו: - בשעה שיהודי לומד תורה - הוא מרגיש את עצמו כלפי הקב"ה, כתלמיד לפני רבו. כשם שתלמיד לומד חכמה מרבו, כך הוא לומד מהקב"ה חכמה שהיא תורה; ובשעה שיהודי מתפלל - הוא מרגיש את עצמו כלפי הקב"ה, כבן לפני אביו.
אשכול 36455
''שטותו'' של הסבא הועילה לו). זוהי עבודת המשכן שעל כל יהודי לכונן בקרבו, כמו שכתוב ''ושכנתי בתוכם'', וכמו שכ''ק רבינו התבטא במאמר יו''ד שבט, שעל-ידי המשכן שכל יהודי מקים בקרבו - הולך ומוקם המשכן והמקדש הכללי והשראת השכינה בכל העולם. כיצד נעשה הדבר? - על-ידי הפיכת ה''שטות'' של הנפש הבהמית ל''שטות'' של קדושה, להתמסר לעניני קדושה, למעלה מהבנת השכל.