השיעור בתניא היומי

ב"ה
לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים
תניא
לקוטי אמרים, תחילת פרק ל"ו

מהוצאת קה"ת
יום שלישי כ"א אדר ה׳תשפ"ו / 10 מרץ 2026

פרק לו.
בפרק הקודם החל רבנו הזקן להסביר את המלה "לעשותו" (מלת הסיום של הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו") - שתכלית הכל היא "לעשותו", לקיים מצוות במעשה. וזאת משום שעל ידי מעשה, נמשך אור השכינה גם על הנפש הבהמית והגוף ולא רק על הנפש האלקית. ברם, עדיין הדברים טעונים הסברה: מהי המעלה הגדולה המיוחדת בהמשכת האור על הנפש הבהמית והגוף, שבגללה מהווה המעשה את התכלית? - יסביר, לכן, רבנו הזקן בפרק ל"ו, שכל תכלית בריאת העולמות היא, כי נתאוה הקב"ה להיות לו "דירה בתחתונים", בעולמות התחתונים ובנבראים - ובעיקר בעולם הזה, שהוא העולם התחתון ביותר, בו שורר חושך כפול ומכופל. והכוונה היא להפוך את החושך לאור, ושיאיר בו אור אין סוף במדה מרובה יותר מאשר בעולמות העליונים. ולכן, מתבטאת ה"תכלית", בקיום מצוות במעשה דוקא. שכן, על ידי כך מתבצע ענין הדירה בתחתונים, שבנפש הבהמית ובגוף, ובאמצעותם בכל העולם כולו - יאיר אור אין סוף.

תניא ליום כ"א אדר ה'תשפ"ו

פרק לו
והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה לא שייך לפניו ית' בחי' מעלה ומטה כי הוא ית' ממלא כל עלמין בשוה. אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו ית' יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם וגם עתה כן הוא לפניו ית' רק שהשינוי הוא אל המקבלים חיותו ואורו ית' שמקבלים ע"י לבושים רבים המכסים ומסתירים אורו ית' כדכתיב כי לא יראני האדם וחי וכדפי' רז"ל שאפי' מלאכים הנק' חיות אין רואין כו' וזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרג' ע"י ריבוי הלבושי' המסתירים האור והחיות שממנו ית' עד שנברא עו"הז הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחשך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וס"א שהן נגד ה' ממש לומ' אני ואפסי עוד. והנה תכלית השתלשלו' העולמו' וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליוני' הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית' אלא התכלית הוא עו"הז התחתון שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים שמאיר שם ע"י לבושים והסתר פנים המסתירים ומעלימים אור א"ס ב"ה שלא יבטלו במציאות. ולזה נתן הקב"ה לישראל את התורה שנקר' עוז וכח וכמארז"ל שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל שכרם לעתיד לבא שלא יתבטלו במציאות ממש באור ה' הנגלה לעתיד בלי שום לבוש כדכתיב ולא יכנף עוד מוריך [פי' שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש] והיו עיניך רואות את מוריך וכתיב כי עין בעין יראו וגו' וכתיב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו' כי ה' יהיה לך לאור עולם וגו'. ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה שלכך נברא מתחילתו:

הגהה (וקבלת שכר עיקרו באלף השביעי כמ"ש בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל):

המשך הביאור:

והנה, מודעת זאת מאמר רז"ל, -

ידוע מאמרם של רבותינו זכרונם לברכה, שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקדוש-ברוך-הוא להיות לו דירה בתחתונים. -

כלומר: שבתוך הנבראים התחתונים תתגלה עצמות אור אין סוף כמו שהוא, בלי כל לבוש והסתרה: כאדם, למשל, הגר בדירה, שעצם האדם נמצא בדירה. להלן מסביר רבנו הזקן, שמשמעות "(דירה) בתחתונים" היא: בעולם הזה. ברם, כדי להקל את המשך הלימוד, מן הראוי להקדים הסבר קצר לגבי מה שחכמינו ז"ל אומרים, שנתאוה הקב"ה להיות לו "דירה בתחתונים": אין לומר שלגבי הקב"ה נחשבים עולמות אלה כתחתונים וכבעלי מדריגה פחותה יותר לעומת עולמות אחרים הנחשבים כאילו לעליונים וכבעלי מדריגה נעלה יותר - שכן, משמעות קביעה כזו היא, שלגבי הקב"ה העולמות העליונים קרובים אליו מפני שהם במדריגה עליונה יותר מאשר העולמות התחתונים שרחוקים ממנו מפני שהם במדריגה פחותה יותר - וזה אינו אמת, שכן, לגבי הקב"ה, כל העולמות שווים. פירוש הדבר: לגבי הקב"ה אין העולמות והמדריגות העליונים ביותר תופסים מקום כלל, בדיוק כפי שהדבר ביחס לעולמות ולמדריגות התחתונים; הקב"ה נמצא בתחתונים באותה מדה שהוא נמצא בעליונים. לכן, מן ההכרח לומר, שמשמעות "בתחתונים" היא לגבי העולמות: בהם ולגביהם קיים סדר השתלשלות של עולמות שהם עליונים ותחתונים במעלה ובמדריגה. העליונות והנחיתות מתבטאות בכך שבעולמות העליונים ישנו גילוי אלקות, אלקות היא שם בהתגלות; ואילו בעולמות התחתונים האלקות מוסתרת ונעלמת. ובהתאם לכך - עולמנו אנו, העולם הזה, הוא התחתון ביותר, מפני שבו האלקות מוסתרת ונעלמת יותר מאשר בכל שאר העולמות. והנה, לא שיך לפניו יתברך בחינת מעלה ומטה, -

עליון ותחתון במדריגה, כי הוא יתברך ממלא כל עלמין בשוה. -

הוא נמצא בעולמות התחתונים באותה מדה כמו שהוא נמצא בעולמות העליונים, ולכן, אין הבדל לגביו בין העולמות העליונים והעולמות התחתונים, אלא ביאור הענין, -

מה שחכמינו ז"ל אומרים, שהקב"ה נתאוה להיות לו "דירה בתחתונים", שאין הכוונה לתחתונים לגביו יתברך, אלא, כפי שיסביר, שלגבי העולמות עצמם הם נקראים תחתונים, כי קודם שנברא העולם -

כלומר, כל העולמות, היה הוא לבדו יתברך יחיד ומיוחד, וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם, -

כל שיכול היה להיחשב כמקום וכאפשרות לבריאת העולמות - היה ממולא באור אין סוף; וגם עתה -

לאחר בריאת העולמות, כן הוא לפניו יתברך. -

כלומר: לגבי הקב"ה אין הבדל בין לפני הבריאה לבין לאחרי הבריאה; הבריאה כולה לא יצרה שום שינוי בו יתברך ובאחדותו המוחלטת. רק שהשנוי הוא אל המקבלים חיותו ואורו יתברך, -

לגבם נתהווה שינוי: לפני הבריאה לא היו בנמצא ''מקבלים'' לקבל את החיות והאור, ואילו לאחרי הבריאה - ישנם ''מקבלים'', שמקבלים -

את החיות והאור ממנו יתברך, על ידי לבושים רבים המכסים ומסתירים אורו יתברך, -

שכן, בלי אותם לבושים לא היו יכולים לקבל את החיות והאור והיו מתבטלים במציאות לגמרי. כדכתיב: -

כמו שכתוב: "כי לא יראני האדם וחי", -

ולא רק האדם, שהוא בעל גוף גשמי, אלא גם הנבראים הרוחניים, כמלאכים, אינם יכולים לקבל את האור והחיות האלקי בלי לבושים המסתירים; וכדפרשו רז"ל שאפלו מלאכים הנקראים "חיות" -

הקודש, אין רואין כו'. -

אלקות, כי אם על ידי לבושים המסתירים ומאפשרים שיוכלו לקבל. הרי, שכל העולמות והנבראים מקבלים את חיותם האלקית על ידי לבושים והסתרים. ובכך, כפי שיוסבר כאן מיד, מתבטא ההבדל בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים: החיות האלקית בעולמות העליונים היא יותר בהתגלות והסתרתה היא במדה פחותה יותר, ואילו בעולמות התחתונים - החיות האלקית מוסתרת יותר. וזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה, -

כלומר, ההשתלשלות והירידה המדורגת של העולמות, מעולם לעולם, מתבטאת במדת ההסתרה שלהם, על ידי ריבוי הלבושים המסתירים האור והחיות שממנו יתברך, -

ככל שרבים הלבושים וההסתרה גדלה - כך גדלה הירידה, עד שנברא עולם הזה הגשמי והחומרי ממש, -

העולם הזה הוא ''גשמי'' - שלכן לא נראית בו כלל האמת שהחיות האלקית מחיה כל דבר, ונוסף לכך הוא גם ''חומרי'', שלכן נראה גם השקר כאמת, והוא

- העולם הזה, התחתון במדרגה, -

בין כל העולמות, שאין תחתון למטה ממנו, בענין הסתר אורו יתברך וחשך כפול ומכפל, -

אין עולם שבו האור כל כך מוסתר כמו שהדבר בעולם הזה, עד שהוא -

עולם הזה, מלא קליפות וסטרא אחרא, שהן נגד ה' ממש, לומר: "אני ואפסי עוד". -

הקליפות אומרות על עצמן שהן הן המציאות הבלעדית ומלבדן - אפס. מכל האמור מובן, שהמשמעות של "בתחתונים", היא - העולם-הזה, בהיותו התחתון ביותר במדריגה. מעתה, כיוון שקיימת השתלשלות אחת של עולמות עליונים ותחתונים, יש מקום לדון, אלו מהם הם עיקר ותכלית ההשתלשלות: העולמות העליונים שבהם ישנו גילוי אלקות, ואילו העולמות התחתונים באים רק כדי להבליט מעלת העליונים, שכן, כשקיים חושך והעלם ניכרת אז מעלת האור והגילוי, או שהתכלית היא בעולמות התחתונים בהם אלקות בהעלם (אלא, שכדי שיווצרו עולמות תחתונים, היה צריך להיות סדר ההשתלשלות, והיבראותם המוקדמת של העולמות העליונים), אך כיוון שאין שום תכלית בהעלמת האור האלקי - הרי הכוונה היא להפוך את החושך וההעלם לאור וגילוי. - וזהו תוכן מאמר חכמינו ז"ל ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים": שהתכלית היא שבכל העולמות התחתונים, בהם שורר חושך והעלם - יומשך אור וגילוי במדה מרובה יותר מאשר בעולמות העליונים, עד כדי שיוכלו להיות ל"דירה" לו יתברך - כפי שיוסבר להלן.
והנה, תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה - אינו בשביל עולמות העליונים, -

בהם ישנו גילוי אלקות, הואיל ולהם -

לעולמות העליונים מהווה הדבר ירידה מאור פניו יתברך, -

שכן, בהיותם עולם, מלשון העלם, אין האלקות בהתגלות גמורה בהם, כי אם על ידי אי אילו לבושים, והרי זו ירידה לגבי מה שהיה לפני בריאת עולמות אלה, שאז היתה אלקות בהתגלות גמורה - ואי אפשר, לכן, לומר שהתכלית היא בגילוי האלקות שבעולמות העליונים, מאחר שגילוי זה הינו העלם וירידה לגבי מה שהיה קודם, והתכלית היא הרי בגילוי האור ולא בהעלם ובירידת האור, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון, -

וכל העולמות העליונים נבראו במגמה, שהאור האלקי ירד בהשתלשלות ממדריגה עליונה לתחתונה ממנה, עד להיווצרות עולם של חושך והעלם - עולם הזה - ודוקא העולם הזה הוא התכלית, מפני שכך עלה ברצונו יתברך, להיות נחת רוח לפניו יתברך, כד אתכפיא סטרא אחרא -

כשהסטרא אחרא נכפפת ונכנעת לקדושה, ואתהפך חשוכא לנהורא, -

וחושך הקליפות נהפך לאור של קדושה, שיאיר אור ה' אין סוף ברוך-הוא במקום החשך והסטרא אחרא של כל עולם הזה כולו, ביתר שאת ויתר עז -

ביתר עליונות וביתר חוזק, ויתרון אור מן החשך, -

כשהחושך עצמו נהפך לאור, באה מכך מעלה נוספת באור. כלומר: האור מאיר בעולם הזה ביתר תוקף, מהארתו בעולמות עליונים, -

מאשר הארת האור האלקי בעולמות העליונים, שמאיר שם על ידי לבושים והסתר פנים, -

שגם בעולמות העליונים ההארה היא על ידי לבושים, שפנימיות האור מסתתרת, המסתירים ומעלימים -

הלבושים והסתר פנים מעלימים ומסתירים על אור-אין-סוף ברוך-הוא שלא יבטלו -

העולמות, במציאות. -

שכן, אם האור היה מאיר בלי לבושים, היו העולמות בטלים במציאות. נמצא שבעולמות העליונים אין אור אין סוף מאיר כמו שהוא; ואילו בעולם הזה יאיר האור כמו שהוא בלי לבושים באמצעות הכנעת הסטרא אחרא, כאמור. ברם, הדבר טעון הסברה: מאחר שאף העולמות הרוחניים והעליונים יותר אינם יכולים לקבל את האור רק על ידי לבושים, כיצד, איפוא, יוכלו לקבל את האור בעולם הזה בלי לבושים?! - את זה מסביר רבנו הזקן בהמשך הדברים, שלשם כך נתן הקב"ה את התורה, הנותנת כוח לקבל את אור אין סוף כמו שהוא, ועם זאת לא להיות בטל במציאות:
ולזה -

ולכן, נתן הקדוש-ברוך-הוא לישראל את התורה, שנקראת עוז וכח, -

והיא הנותנת כוח לקבל את גילוי אור אין סוף בלי לבושים, וכמאמר רז"ל שהקדוש-ברוך-הוא נותן כח בצדיקים לקבל שכרם לעתיד לבא, -

ולשם מה, ומהי פעולתו של כוח זה? - כדי שלא יתבטלו במציאות ממש באור ה', הנגלה לעתיד בלי שום לבוש, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ולא יכנף עוד מוריך [פרוש, שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש], -

שהקב"ה לא "יתכסה" עוד, שכן, ישנו פירוש המפרש את כוונת הפסוק על אי-עצירת גשמים, ולכן מפסיק רבנו הזקן באמצע הפסוק ומפרשו כפירוש רש"י, שהקב"ה לא יכסה את עצמו בכנף ובלבוש - ולאחר מכן הוא ממשיך בסיום הפסוק: והיו עיניך רואות את מוריך", -

את הקב''ה; וכתיב: "כי עין בעין יראו וגו'", -

העין שלמטה תראה את העין שלמעלה, כלומר: יראו בפועל את ההתגלות של אור הוי'; וכתיב: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו', כי ה' יהיה לך לאור עולם וגו'". -

את אור ה' שיאיר לעתיד לבוא בלי שום לבוש, יוכלו לקבל על ידי התורה שלומדים עתה. ורבנו הזקן מסיים את מה שאמר קודם: שתכלית כל העולמות היא העולם הזה, במקום החושך והקליפות דוקא. שעל ידי עבודה נשברת הסטרא אחרא והחושך נהפך לאור. ועל ידי כך יאיר בעולם הזה אור גדול בהרבה מאשר בעולמות העליונים. ברם, גילוי אור כזה בעולם הזה, יאיר הרי רק לעתיד לבוא, ואילו כעת האור הוא בהעלם - על כך אומר רבנו הזקן להלן, שימות המשיח וזמן תחית המתים הוא, אכן, כל התכלית והשלימות של בריאת העולם הזה: ונודע, שימות המשיח, ובפרט כשיחיו המתים, הם תכלית ושלמות בריאת עולם הזה, שלכך נברא מתחילתו. -

שיהיה כמו בימות המשיח ותחיית המתים. * (וקבלת שכר -

עבור העבודה שבעולם הזה, עקרו באלף השביעי, -

שכן, לכאורה ימות המשיח ותחיית המתים הם הזמן של קבלת שכר, ולא הזמן כשהעולם הוא כך מצד תכלית בריאתו - לכן מעיר רבנו הזקן, שעיקר קבלת השכר הוא באלף השביעי, ועד אז נוצרת בעיקר בעולם התכלית והשלימות של בריאתו, כמו שכתוב בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל):

לעילוי נשמת הרה"ח הרה"ת
ר' יוסף ב"ר זאב הלוי ע"ה וויינבערג

שליטא

11.03.2608:19

1. סיום פרק ל''ו בתגובה להודעה מספר 0

תניא ליום כ"ב אדר ה'תשפ"ו

וגם כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה כדכתי' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו הראת ממש בראיה חושיית כדכתיב וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע ופי' רז"ל מסתכלים למזרח ושומעין את הדבור יוצא אנכי כו'. וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה וכדפי' בתיקונים דלית אתר דלא מליל מיניה עמהון כו' והיינו מפני גילוי רצונו ית' בעשרת הדברות שהן כללות התורה שהיא פנימית רצונו ית' וחכמתו ואין שם הסתר פנים כלל כמ"ש כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ולכן היו בטלים במציאות ממש כמארז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו' אלא שהחזירה הקב"ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים והוא טל תורה שנקרא עוז כמארז"ל כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו כו' רק שאח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם עד עת קץ הימין שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל ע"י התורה שנקר' עוז ומיתרון ההארה לישראל יגיה חשך האומות גם כן כדכתיב והלכו גוים לאורך וגו' וכתיב בית יעקב לכו ונלכה באור ה' וכתיב ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו' וכתיב לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעי' מפני פחד ה' והדר גאונו וגו' וכמ"ש והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וגו':

ב"ה
לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים
תניא
לקוטי אמרים, סיום פרק ל"ו

מהוצאת קה"ת
יום רביעי כ"ב אדר ה׳תשפ"ו / 11 מרץ 2026

וגם -

לו זו בלבד שזה יהיה לעתיד, אלא כבר היה לעולמים מעין זה, -

מעין גילויי ימות המשיח ותחיית המתים, כבר היה בשעת מתן תורה, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" - "הראת" ממש, בראיה חושיית, -

כי, כשאומרים ''הראת'' - הראת את עצמך, הרי הכוונה שראו אותו, וזוהי ראיה מוחשית, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "וכל העם רואים את הקולות" - "רואים את הנשמע", -

את כל גילויי מתן תורה שקלטו - הם ראו ממש; ופרשו רז"ל: מסתכלים למזרח ושומעין את הדבור יוצא אנכי כו', -

ה' אלקיך, וכן לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, -

מכל צד שאליו הסתכלו נשמע משם הדבור ''אנכי ה' אלקיך''. וכדפרש בתיקונים -

וכמו שמפרש ב''תיקוני זוהר'': דלית אתר דלא מליל מיניה עמהון כו'. -

שאין מקום ממנו לא דיבר - הקב''ה - איתם. והיינו, -

כך היה הדבר, מפני גלוי רצונו יתברך בעשרת הדברות, שהן כללות התורה, שהיא -

התורה, היא פנימית רצונו יתברך וחכמתו, ואין שום הסתר פנים כלל, -

ומשום כך היתה התגלות אלקות בכל העולם. כמו שנאמר: "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים". -

הרי שתורה באה מ''אור פניך'' - האור הפנימי של אלקות. ולכן -

מפני שהיתה התגלות אלקות, היו -

בני ישראל בשעת מתן תורה, בטלים במציאות ממש, כמאמר רז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו', -

כלתה נפשם ונתבטלו במציאות, אלא שהחזירה הקדוש-ברוך-הוא להן -

את הנשמה, בטל שעתיד להחיות בו את המתים, והוא טל תורה -

שכן, בתורה ישנן בחינת ''מטר'' ובחינת ''טל'', שנקרא "עוז", -

החוזק והכוח לקבלת ההתגלות האלקית ושלא להתבטל במציאות, כפי שנזכר לעיל בקשר לצדיקים לעתיד לבוא. כמאמר רז"ל: "כל העוסק בתורה - טל תורה מחיהו כו'". -

הרי, שהכוח להחיות, בא מבחינת "טל" שבתורה. ובאותו טל החזיר הקב"ה את הנשמות לישראל בשעת מתן תורה - בלי ענינה של תחיית המתים - שלא יתבטלו במציאות לנוכח גילוי האור האלקי שהתגלה אז באופן של מעין ימות המשיח ולעתיד לבוא.
רק שאחר כך -

אחרי מתן תורה, גרם החטא -

שחטאו ישראל, ונתגשמו הם והעולם, עד עת קץ הימין, -

כשיתגלה ''ימינו'' של הקב''ה, שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם, ויוכלו לקבל גילוי אור ה', שיאיר לישראל על ידי התורה שנקראת "עוז". -
ח
והיא הנותנת כוח לקבל את ההתגלות. ומיתרון ההארה לישראל - יגיה חשך האמות גם כן, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "והלכו גוים לאורך וגו'", -

של ישראל; וכתיב: -

אומות העולם יאמרו לבני ישראל: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", וכתיב: "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו וגו'", -

''כל בשר'' - כל אדם, גם של אומות העולם; וכתיב: "לבוא בנקרת הצורים ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה' והדר גאונו וגו'", -

זה מוסב על האומות, שיהיו אז חדורים ברוב פחד - שכן, על בני ישראל שיהיו אז מיוחדים ומאוחדים עם הקב"ה, לא מתאים לומר שהם ימהרו להתחבא בצורים וכו'. וכמו שנאמר: "והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וגו'": -

כל - גם אומות העולם. הרי, שתהיה אז התגלות אלקות בעולם גם בשאר העמים. בכך מתבטאת תכלית ושלימות העולם הזה, כפי שהעולם יהיה בימות המשיח ותחיית המתים.

Chabad.org

שליטא

12.03.2608:02

2. התחלת פרק ל''ז בתגובה להודעה מספר 0

ב"ה
לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים
תניא
לקוטי אמרים, תחילת פרק ל"ז
מהוצאת קה"ת

יום חמישי כ"ג אדר ה׳תשפ"ו / 12 מרץ 2026

פרק לז.
בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שמשמעות מאמר חכמינו ז"ל: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", היא - העולם-הזה - בעיקר, שהוא העולם התחתון ביותר. תחתוניותו מתבטאת בכך שהאור האלקי מוסתר בו יותר מאשר בשאר כל העולמות, ושורר בו "חשך כפול ומכופל" - ו בו רצה הקב"ה שתהיה לו נחת רוח, על ידי הפיכת חושך העולם-הזה לאור, שיאיר בעולם הזה אור אין סוף בלי שום לבושים, ובהתגלות יותר מאשר בעולמות העליונים. דבר זה ימומש בימות המשיח ותחיית המתים, שאז תהיה תכלית השלימות של העולם הזה. שכן, הוא נוצר מלכתחילה בכוונה זו, שתאיר בו אלקות בגילוי מוחלט, עד שאפילו אומות העולם יראו אלקות.

תניא ליום כ"ג אדר ה'תשפ"ו

פרק לז
והנה תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעו"הז הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עוה"ז בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה שהם כל דברים הטהורים ומותרי' שנעשית בהם המצוה מעשיית כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה וכמאמר רז"ל לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך. וכן אתרוג שאינו ערלה:

הגהה (שהערלה היא משלש קליפות הטמאות לגמרי שאין להם עליה לעולם כמ"ש בע"ח וכן כל מצוה הבאה בעבירה ח"ו):

ומעות הצדקה שאינן גזל וכיוצא בהם ועכשיו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור א"ס ב"ה שהוא רצונו ית' המלובש בהם מאחר שאין שם בחי' הסתר פנים כלל להסתיר אורו ית' וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה הוא מתלבש ג"כ בעשיה זו ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו ית' ובטל באור א"ס ב"ה וגם במצות תלמוד תורה וק"ש ותפלה וכיוצא בהן אף שאינן בעשיה גשמית ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה מ"מ הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה כי אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש וכל מה שמדבר בכח גדול יותר הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו וז"ש הכתוב כל עצמותי תאמרנה וגו' וז"ש רז"ל אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת ואם לאו אינה משתמרת כי השכחה היא מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית שהן מקליפת נוגה הנכללת לפעמים בקדושה והיינו כשמתיש כחן ומכניס כל כחן בקדושת התורה או התפלה:

המשך הביאור:

והנה, תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחית המתים, שהוא גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולם הזה הגשמי - תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות. -

ההתגלות שהיתה בשעת מתן תורה, באה, כאמור, בהתעוררות מלמעלה, שלא על-ידי עבודה מלמטה; ואילו ההתגלות שלעתיד לבוא, תלויה בעבודתינו ומעשינו בזמן הגלות, כי הגורם שכר המצוה - היא המצוה בעצמה, -

שכר המצוה הרי הוא התגלות אור אין סוף ברוך הוא, וה"גורם", המביא ויוצר התגלות זו, הרי זו המצוה עצמה. [ הערת כ"ק רבינו: "דלא כדוגמת ממון שבעל השדה משלם לזה שחורש וזורע את שדהו (שאין הזורע מייצר את הממון כו') מה שאין כן בנידון דידן שהמצוה עושה את השכר שלה"]. כי בעשייתה -

של המצוה, ממשיך האדם גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא מלמעלה למטה, להתלבש בגשמיות עולם הזה, בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה, ומקבל חיותה ממנה, -

שיומשך גילוי אור אין סוף ברוך הוא בדבר הגשמי, שהרי כל דבר גשמי מותר מקבל חיותו מקליפת נוגה ונתון לשליטתה, כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית, כגון: -

[ הערת כ''ק רבינו: "ומביא דוגמא מהחי, צומח, דומם":] קלף התפלין ומזוזה וספר תורה, -

הקלף הרי מקבל חיותו מקליפת נוגה, ועל ידי הפיכתו למצוה של תפילין, או מזוזה, או ספר תורה, נמשך באותו קלף, גילוי אור אין סוף הנמשך על ידי המצוה. - הכרחי הרי שהדבר בו נעשה המצוה, יהיה טהור ומותר - וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: לא הכשר למלאכת שמים -

לדבר שייעשה בו מצוה, אלא טהורים ומותרים בפיך, -

בפיו של יהודי לאכילה, וכן אתרוג שאינו ערלה, -
ומעות הצדקה שאינן גזל, וכיוצא בהם, -

דברים גשמיים אחרים בהם האדם עושה מצוה, שלפני עשיית המצוה בהם, היו תחת ממשלת קליפת נוגה וקיבלו חיותם ממנה, ועל ידי עשיית המצוה בהם, מתאחדים הדברים עם הרצון העליון. ברם, כשהדברים בהם הוא מקיים מצוה, הם דברים מותרים וטהורים, וזה נעשה שלא על ידי עבירה - פועלת המצוה באותם דברים, שהיו עד אז תחת ממשלת קליפת נוגה, להתעלות ולהתאחד עם אור אין סוף ברוך הוא, ובלשון ה"תניא": ועכשו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו - הרי החיות שבהם -

החיות שבקלף התפילין, או האתרוג, או דמי הצדקה, עולה ומתבטל ונכלל באור-אין-סוף ברוך-הוא, שהוא רצונו יתברך המלבש בהם, -

כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שרצונו של הקב''ה מלובש במצוה, שהקב''ה רוצה שיהודי יעשה אותה מצוה; מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך. -

לכן נכללת החיות של דברים אלה ברצון העליון. עד כאן למדנו אודות החיות של אותם דברים שבהם נעשית המצוה, כחיות הקלף של התפילין, או החיות של האתרוג, וכדומה. להלן נלמד, שכך הדבר גם בקשר לכוח הנפש החיונית הבהמית המחיה את הגוף, שגם היא מקליפת נוגה - ועל ידי ההשתמשות בכוח נפש זו לקיום מצוה, נכלל גם כוח זה בקדושת המצוה שהיא הרצון העליון. וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקים המצוה - הוא מתלבש גם כן בעשיה זו, ועולה מהקליפה, -

תחת ממשלתה היה נתון עד אז, כחלק מהנפש החיונית הבהמית שהיא נפש של קליפה, ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו יתברך, ובטל באור-אין-סוף ברוך-הוא. -

הרי, שכוח הנפש הבהמית שמקליפת נוגה, מתעלה בקדושה על ידי עשיית מצוה. עתה יוסבר, שלאו דוקא על ידי עשיית מצוות מעשיות נכלל כוח הנפש החיונית בקדושה, כי אם גם מצוות כלימוד תורה, קריאת שמע ותפילה - מצוות שמקיימים אותן בדיבור בלבד, ולא בכוח המעשה - גם בקיומן שלהן משתמשים בכוח הנפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה, ולכן נכלל אותו כוח בקדושה. וגם במצות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וכיוצא בהן, -

נכלל על ידן כוח הנפש החיונית הבהמית באור אין סוף ברוך הוא, אף שאינן בעשיה גשמית ממש -

אף שמצוות אלו לא קויימו באמצעות עשיה גשמית ממשית, שתחת ממשלת קליפת נוגה -

כי אם על ידי דיבור בלבד. מכל מקום הא קיימא לן -

הרי מקובל עלינו, ד"הרהור לאו כדבור דמי", -

ש''הרהור'' (מחשבה) אינו כמו דיבור, ואינו יוצא ידי חובתו -

באותן מצוות שיש להשתמש בהן בדיבור, עד שיוציא בשפתיו, -

שמן ההכרח שבאותן מצוות - יהיה דיבור, וקיימא לן -

ומקובל עלינו, ד"עקימת שפתיו -

בשעת אמירת המלים, הוי -

הוא, מעשה", -

גם מעשה כזה שייך לנפש החיונית הבהמית שתחת ממשלת קליפת נוגה, כשם שהדבר במעשה גשמי ממש, כאמור לעיל - כ''ק רבינו. כי אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפיתים ופה ולשון ושיניים הגשמיים, -

שהם ''מוצאות הפה'' דרכם באים לידי ביטוי בגשמיות, כל סוגי האותיות בשפה שבעל פה, כי אם על ידי נפש החיונית הבהמית המלבשת באברי הגוף ממש, -

כפי שלמדנו בפרק ל"ה בקשר לעשיית מצוה במעשה, שהיות והנפש האלקית היא כולה רוחנית ואילו הגוף הוא גשמי - אין האפשרות לנפש האלקית לפעול ולעורר את הגוף לעשיה גשמית של מצוה, רק באמצעות הנפש החיונית המחיה את הגוף והיא ה"ממוצע" בין הנפש האלקית לגוף הגשמי - הנפש החיונית היא היא המביאה את פעולת הנפש האלקית בגוף. וכך הדבר גם ביחס לדיבור: מכיוון שהדיבור בתורה ותפילה בא על ידי הפעלת אברי הדיבור הגשמיים - נמצא שאין הנפש האלקית יכולה לבצע זאת כי אם על ידי הנפש החיונית - וכל מה שמדבר בכח גדול יותר

- ככל שהוא משקיע יותר כוח בדיבורי התורה והתפילה, הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו. -

וממילא מנוצלים בקדושה כוחות רבים יותר המקבלים חיותם מקליפת נוגה. וזהו שאמר הכתוב: "כל עצמותי תאמרנה וגו'". -

ה' מי כמוך'' - כלומר: תיבות התורה והתפילה צריכות להיאמר באופן של ''כל עצמותי תאמרנה'', להשקיע בהן כח רב יותר ככל האפשר של הגוף. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "אם -

התורה, ערוכה -

חדורה, בכל רמ"ח אברים - משתמרת, -

בזכרונו של האדם הלומד תורה, ואם לאו - אינה משתמרת", -

ועלולה להישכח, כי השכחה -

של עניני תורה, היא -

מקורה, מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית, שהן מקליפת נוגה הנכללת לפעמים בקדושה, -

אך כשקליפת נוגה נכללת בקדושה, אין כל סיבה לשכחה; והינו כשמתיש כחן -

של הגוף והנפש החיונית, ומכניס כל כחן בקדושת התורה או התפלה: -

זוהי המשמעות של "ערוכה בכל רמ"ח אברים" - הוא לומד את התורה באופן שהיא חודרת את כל רמ"ח אבריו, - אז היא "משתמרת", היא נשמרת בזכרונו, כי בכך הסיר את הסיבה המביאה לשכחה. עד כאן למדנו, כיצד כוח הנפש החיונית - הבהמית שמקליפת נוגה, כשמקיימים על ידו מצוות של תורה ותפילה - נכלל בקדושה. להלן נלמד, שלא רק כוח הנפש החיונית עצמו נכלל בקדושה על ידי מצוה; כי אם גם כל המאכלים שמהם ניזונית הנפש החיונית ומקבלת חיותה מהם - גם מאכלים אלה היו תחת ממשלת קליפת נוגה וקיבלו חיותם ממנה - הרי כשהנפש החיונית מקיימת מצוה באמצעות הכוח שקיבלה ממאכלים אלה, נכללת אז בקדושת המצוה גם החיות של אותם מאכלים. בכך גם יסביר רבנו הזקן, איך שהחיות של כל העולם הזה, השייכת עתה לקליפת נוגה, תיהפך לקדושה לעתיד לבוא: על ידי שכל נשמה תקיים תרי"ג מצוות - להישמר מלעבור על שס"ה (365) מצוות לא-תעשה, שהן כנגד שס"ה (365) גידי האדם, וכשם שתפקידם של גידי הדם באדם הוא לשמור שהדם לא יזרום למקום שאין הוא שייך אליו - כך גם שומרים שס"ה מצוות הלא-תעשה שהחיות (של קדושה) לא תימשך למקום שאינו מתאים; ועל ידי שכל נשמה תקיים רמ"ח (248) מצוות העשה, שהן כנגד רמ"ח (248) אברי האדם, שכשם שכל אבר הוא כלי לכוח מסוים של הנפש והוא ממשיך חיות מן הנפש, כך כל מצוה היא כלי לרצון העליון ומביאה התגלות אלקות. וכשכל נשמות ישראל ישמרו שהקליפות לא תשאבנה חיות מהקדושה ויעלו לקדושה את הנפש החיונית של כלל ישראל - הרי שיחד עם זה יעלו בכך גם את החיות הכללית של העולם הזה - כל נשמה את חלקה בעולם, ובעולם ישרור גילוי אלקות בפועל ממש.

שליטא

13.03.2608:34

3. המשך פרק ל''ז בתגובה להודעה מספר 0

תניא ליום כ"ד אדר ה'תשפ"ו

זאת ועוד אחרת שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדבור בת"ת או תפלה וכיוצא בהן או מצות מעשיות הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדוש' ע"י כח נפש החיונית הגדל ממנה שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו אשר הן הן פנימיות רצונו ית' בלי שום הסתר פנים וחיותן נכלל ג"כ באור א"ס ב"ה שהוא רצונו ית' ובחיותן נכלל ועולה ג"כ כח נפש החיונית וע"י זה תעלה ג"כ כללות קליפת נוגה שהיא כללות החיות של עו"הז הגשמי והחומרי כאשר כל הנשמה ונפש האלהית שבכל ישראל המתחלקת בפרטות לששים רבוא תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצות התורה שס"ה ל"ת להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות לגמרי שמהן נשפעים שס"ה לא תעשה דאוריית' וענפיהן שהן מדרבנן ושוב לא תוכל נפש החיונית לעלות אל ה' אם נטמאה בטומאת השלש קליפות הטמאות שאין להן עליה לעולם כ"א ביטול והעברה לגמרי כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ורמ"ח מצות עשה להמשיך אור א"ס ב"ה למטה להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף ביחוד גמור להיות לאחדים ממש כמו שעלה ברצונו ית' להיות לו דירה בתחתונים והם לו למרכבה כמו האבות.י

ב"ה
לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים
תניא
לקוטי אמרים, אמצע פרק ל"ז
מהוצאת קה"ת

יום שישי כ"ד אדר ה׳תשפ"ו / 13 מרץ 2026

זאת -

מלבד המעלה, שעל ידי קיום מצוות ולימוד תורה מתעלה הכוח של הנפש החיונית בקדושה, ועוד אחרת, -

יש בכך מעלה נוספת: שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדבור בתלמוד תורה או תפלה וכיוצא בהן, או -

הכוח המתלבש בקיום מצות מעשיות - הרי כל גדולו וחיותו -

התפתחותו וקיומו של כוח זה באים, מהדם, שהוא -

הדם, מקליפת נוגה ממש, שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם, שהיו -

לפני כן, תחת ממשלתה, -

של קליפת נוגה, וינקו חיותם ממנה, -

מקליפה נוגה, ועתה -

בשעת לימודו תורה, תפילתו או עשייתו מצוה מעשית, היא -

קליפת נוגה, מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדשה, על ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה, שנתלבש -

באמצעות העובדה שכוח זה מתלבש, באותיות אלו -

של תורה ותפילה, או בעשיה זו, -

של אותה מצוה, אשר הן הן -

אותיות התורה ותפילה ומעשה המצוה, פנימיות רצונו יתברך, בלי שום הסתר פנים, וחיותן נכלל גם כן באור-אין- סוף ברוך-הוא שהוא רצונו יתברך, ובחיותן נכלל ועולה גם כן כח נפש החיונית. -

הנה על ידי כך עולה לקדושה גם החיות של כל הדברים שאכל ושתה, ושעל ידם קיבל את הכוח לקיים את המצוה או ללמוד את התורה, ועל ידי זה תעלה גם כן כללות קליפת נוגה, שהיא -

קליפת נוגה, כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחומרי. -

ומתי נכללת כל החיות של העולם הזה הגשמי - בקדושה?
כאשר כל הנשמה ונפש האלהית שבכל ישראל, המתחלקת בפרטות לששים רבוא, -

שש מאות אלף הוא המספר הכללי של נשמות כלל ישראל. הנשמות שמעל מספר זה, הן פרטים וניצוצות משש מאות האלף - כדלקמן, וכאשר כל שש מאות אלף, ''ששים רבוא'', הנשמות תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצות התורה: שס"ה לא תעשה -

להישמר שלא לעבור עליהן, כדי להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף, שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות, לגמרי, שמהן -

משלש הקליפות הטמאות לגמרי, נשפעים שס"ה לא תעשה דאוריתא -

ולא רק הלא-תעשה שבתורה אלא גם וענפיהן שהן מדרבנן, -

וכפי שלמדנו בפרק ז' שגם "ענפים" אלה שמדרבנן, מקבלים חיותם משלש קליפות הטמאות לגמרי. כל הדברים המקבלים השפעתם משלש הקליפות הטמאות לגמרי, אינם יכולים להתעלות לקדושה; וכשאדם עובר חלילה על דברים אלה, מקבל אז גיד הדם של האדם (אותו גיד שיש לו שייכות לאותה עבירה) את חיותו משלש הקליפות הטמאות לגמרי, ושוב לא תוכל נפש החיונית לעלות אל ה', אם נטמאה בטומאת השלש קלפות הטמאות, שאין להן עליה לעולם כי אם ביטול והעברה לגמרי, -

שלש הקליפות הטמאות, בניגוד לקליפת נוגה, אין אפשרות להעלותן לקדושה כי אם לבטלן לגמרי. כמו שכתוב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"; -

ומאחר שהדברים הנשפעים משלש הקליפות הטמאות לגמרי, אין באפשרותם להתעלות לקדושה, ואם יעבור אדם על אחת משס"ה מצוות הלא-תעשה או "ענפיהן" - לא יוכל להתעלות לקדושה אותו פרט של הנפש החיונית שהשתמש בו באותה עבירה; הרי מובן שעל ידי הישמרותו מלעבור על כל שס"ה מצוות הלא-תעשה, הוא מבטיח ש כל נפשו החיונית תוכל להתעלות לקדושה, ורמ"ח מצות עשה -

את מצוות העשה תקיים כל נפש פרטית של יהודי, כדי להמשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא למטה, להעלות לו -

להקב''ה, לקשר וליחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף, ביחוד גמור -

שעל ידי קיום מצוות, מתעלה הנפש ומתקשרת ומתאחדת עם הקב''ה, להיות לאחדים ממש, -

עם הקב''ה, כמו שעלה ברצונו יתברך להיות לו דירה בתחתונים, והם -

אברי האדם והחיות של הנפש החיונית שבהם, נעשים לו -

להקב''ה, למרכבה כמו האבות. -

שהיו ''מרכבה'' להקב''ה, שכל אבריהם היו בטלים ומאוחדים עם הרצון העליון - כפי שלמדנו בפרק כ''ג - כך יהיו כל אבריו של כל יהודי ''מרכבה'' להקב''ה, על ידי ענין המצוות.

שליטא

14.03.2620:56

4. המשך פרק ל''ז בתגובה להודעה מספר 0

שבוע טוב ובשורות טובות.

תניא ליום כ"ה אדר ה'תשפ"ו

ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה' אזי גם כללות החיות של עו"הז שהיא קליפת נוגה עכשיו תצא אז מטומאת' וחלאתה ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה' בהתגלות כבודו וראו כל בשר יחדיו ויופיע עליהם בהדר גאון עוזו וימלא כבוד ה' את כל הארץ וישראל יראו עין בעין כבמתן תורה דכתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו ועל ידי זה יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל השלש קליפות הטמאות כי יניקתן וחיותן מהקדושה עכשיו היא ע"י קליפת נוגה הממוצעת ביניהן ונמצא כי כל תכלית של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי כבודו ואלהותו ית' ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ תלוי בהמשכת אלהותו ואור א"ס ב"ה לנפש החיונית שבכללות ישראל בכל רמ"ח אבריה ע"י קיומה כל רמ"ח מצות עשה ולהעביר רוח הטומאה ממנה בשמירת' כל שס"ה מצות ל"ת שלא יינקו ממנה שס"ה גידיה כי כללות ישראל שהם ששים רבוא נשמות פרטיות הם כללות החיות של כללות העולם כי בשבילם נברא וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם התלוי בנפשו החיונית להעלותו לה' בעלייתה דהיינו במה שמשתמש מעוה"ז לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה' כגון אכילה ושתיה ודומיהם ודירה וכל כלי תשמישיו אלא שששים רבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשי' וכל שרש מתחלק לששים רבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת וכן בנפש ורוח בכל עולם מארבע עולמות אצילו' בריאה יצירה עשיה

שליטא

15.03.2609:09

5. המשך פרק ל''ז בתגובה להודעה מספר 0

תניא ליום כ"ו אדר ה'תשפ"ו

וכל ניצוץ לא ירד לעוה"ז אף שהיא ירידה גדולה ובחי' גלות ממש כי גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה ואין ערך ודמיון ביניהם כלל כנודע לכל משכיל שהגוף אינו יכול לסבול כו' אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא כדי לתקנם בלבד ולהפרידם מהרע של שלש קליפות הטמאות על ידי שמירת שס"ה לא תעשה וענפיהן ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עוה"ז ולקשרם ולייחדם באור א"ס ב"ה אשר ימשיך בהם ע"י קיומו כל רמ"ח מצות עשה בנפשו החיוני' שהיא היא המקיימ' כל מצות מעשיות כנ"ל וכמ"ש [בע"ח שער כ"ו] כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו' ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז וכו' רק להמשיך אור לתקנם כו' והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה לברר ניצוצין וכו'.

ב"ה
לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים
תניא
לקוטי אמרים, אמצע פרק ל"ז
מהוצאת קה"ת

יום ראשון כ"ו אדר ה׳תשפ"ו / 15 מרץ 2026

וכל ניצוץ -

של נשמה, לא ירד לעולם הזה, -

כדי לתקן ולהעלות את עצמו, כי אם לתקן את הגוף והנפש החיונית - כפי שרבנו הזקן מסביר להלן. כיוון שרבנו הזקן מזכיר כאן את ירידת הנשמה, הוא מפסיק (כמאמר המוסגר) כדי להדגיש גודל הירידה לגבי הנשמה, שגם אם ניצוץ הנשמה יגיע כאן למטה לדרגה העליונה ביותר של אהבה ויראה של צדיק גמור - אין זה שווה לאהבה וליראה של הנשמה למעלה, לפני ירידתה למטה - אף שהיא -

ירידת הנשמה לעולם הזה, ירידה גדולה ובחינת גלות ממש, -

לנשמה, כי גם שיהיה -

בירידתו למטה בגוף, צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים -

המדריגה העליונה ביותר באהבה ויראה, לא יגיע -

ניצוץ הנשמה של הצדיק, למעלות דבקותו בה' בדחילו ורחימו ביראה ואהבה שהיו לניצוץ הנשמה, בטרם ירידתו לעולם הזה החמרי, לא מינה ולא מקצתה, -

לא ממנה ואף לא ממקצת ממנה, ואין ערך ודמיון ביניהם -

בין היראה והאהבה של הנשמה למעלה, לבין יראתה ואהבתה בהיותה למטה בגוף, כלל, כנודע לכל משכיל, שהגוף אינו יכול לסבול כו', -

יראה ואהבה גדולות כאלו שיש לנשמה למעלה, הרי שהירידה הגדולה של הנשמה, היא לא עבור עצמה - אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית, הוא כדי לתקנם -

את הגוף ונפש הבהמית, בלבד, ולהפרידם מהרע של שלש קלפות הטמאות, על ידי שמירת שס"ה לא תעשה וענפיהן, -

להישמר מאיסורים דאורייתא ודרבנן, ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השיך לה מכללות עולם הזה, ולקשרם וליחדם באור-אין-סוף ברוך-הוא, אשר ימשיך בהם -

וזאת, על ידי קיומו כל רמ"ח מצות עשה בנפשו החיונית, שהיא היא -

הנפש החיונית, המקיימת כל מצות מעשיות כנזכר לעיל. -

בפרק זה, שאין הנפש האלקית יכולה לקיים את המצוות הנעשות עם הגוף הגשמי, אלא על ידי הנפש החיונית. שכן, בלעדיה אין הנפש האלקית יכולה לפעול בגוף. וכמו שכתוב [בעץ חיים שער כו]: כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה וכו', -

ובגוף ונפש הבהמית, רק להמשיך אור -

אלקי, כדי לתקנם כו', -

את הגוף ונפש הבהמית, והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה, לברר ניצוצין וכו'. -

כשם שהשכינה ירדה לגלות כדי לברר ולהעלות את ניצוצי הקדושה שנפלו בקליפה - כך גם יורדת הנשמה בגוף, דבר המהוה גלות לגבה, כדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית ולברר את ניצוצות הקדושה שבהם. על כל פנים, מוסברת עתה היטב מעלת המצוות המעשיות: כיוון שכל תכלית בריאת העולמות וירידת הנשמה למטה, הוא כדי להעלות את הגוף ונפש הבהמית, ועל ידי כך גם את כל העולם - הרי הדבר מתבצע בעיקר על ידי מצוות מעשיות, הנעשות עם הגוף והנפש הבהמית.

שליטא

16.03.2609:53

6. המשך פרק ל''ז בתגובה להודעה מספר 0

תניא ליום כ"ז אדר ה'תשפ"ו

ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה ואמרו ששקולה כנגד כל המצות ובכל תלמוד ירושלמי היא נק' בשם מצוה סתם כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה' שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן ליכלל באור א"ס ב"ה המלובש בהן ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח א' מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה' וגם מי שאינו נהנה מיגיעו מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית הרי נותן חיי נפשו לה'. ולכן אמרו רז"ל שמקרבת את הגאולה לפי שבצדק' אחת מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחי' בכמה מצות מעשיות אחרות.

ב"ה
לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים
תניא
לקוטי אמרים, אמצע פרק ל"ז
מהוצאת קה"ת

יום שני כ"ז אדר ה׳תשפ"ו / 16 מרץ 2026

ובזה -

במה שהוסבר, שמעלת המצוות המעשיות מתבטאת בכך שעל ידן מתעלית הנפש החיונית, יובן מה שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה במאד מאד במעלת הצדקה, ואמרו ש"שקולה כנגד כל המצות", ובכל תלמוד ירושלמי היא -

מצות הצדקה, נקראת בשם "מצוה" סתם, -

כשאומרים שאדם עומד לעשות מצוה (סתם), הכוונה היא למצות הצדקה, כי כך היה הרגל הלשון לקרא צדקה בשם "מצוה" סתם, -

וכל כך למה? מפני שהיא -

מצות הצדקה, עיקר המצות מעשיות, ועולה על כולנה, שכולן -

כל המצוות המעשיות, הן רק -

כדי להעלות נפש החיונית לה', שהיא -

הנפש החיונית, היא המקיימת אותן, ומתלבשת בהן -

במצוות המעשיות, ליכלל באור אין-סוף ברוך-הוא המלבש בהן, -

במצוות המעשיות. ומכיוון שכל כוונתה ומטרתה של מצוה היא מה שהנפש החיונית מתלבשת באותה מצוה ומוקפת באור אין סוף ברוך הוא שבמצוה - ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה, -

שהרי בצדקה מתלבשת הנפש החיונית במדה גדולה בהרבה מאשר בכל שאר המצוות המעשיות: שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח אחד מנפש החיונית -

כגון: כוח המעשה שביד המניחה תפילין, או המחזיקה באתרוג וכדומה, וגם זה רק בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו -

שנותן צדקה מהכסף שהרוויח מיגיעת כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלבש בעשיית מלאכתו או עסק אחר -

שהשקיע בו כל כוח נפשו החיונית, שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה -

אותם כספים שהשקיע בהשגתם את כל כוח נפשו החיונית, הרי כל נפשו החיונית עולה לה'. -

שהרי בעבודתו וביגיעתו בא לידי ביטוי כל כוח-הפועל של נפשו החיונית - שלא כמו במצוה אחרת, כאמור, הקשורה בכוח יחיד של הנפש החיונית. ולכן ישנה מעלה גדולה כל כך בצדקה, יותר מאשר בכל שאר המצוות. ברם, נשאלת השאלה: מה הדין בצדקה שאדם נותן מכסף שלא עבד ולא יגע להשגתו, האם אין בה אותה מעלה? - מסביר רבנו הזקן: וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מכל מקום, הואיל ובמעות אלו -

שהוא נותן לצדקה, היה יכול לקנות -

אמצעים לסיפוק חיי נפשו החיונית - הרי -

שבנתינתו כסף זה לצדקה, הוא נותן חיי נפשו לה'.

- כך, שבמצות הצדקה מתלבשת הנפש החיונית הרבה יותר מאשר בכל שאר המצוות המעשיות. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה -

על צדקה ש"מקרבת את הגאולה", לפי שבצדקה אחת -

במתן צדקה פעם אחת, מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחינות בכמה מצות מעשיות אחרות. -

בקיום הרבה מצוות מעשיות אחרות לא היה מעלה כל כך הרבה כוחות ובחינות של הנפש החיונית, כמו בקיום מצות הצדקה פעם אחת. וככל שמבררים ומעלים יותר את הנפש החיונית - מקרבים יותר את הגאולה, כפי שכבר למדנו, שתכלית ימות המשיח קשורה בהעלאת הנפש החיונית להקב"ה. על כל פנים מבואר, שבצדקה מעלה לגבי כל שאר המצוות, כולל גם מצות לימוד תורה.

שליטא

17.03.2607:59

7. המשך פרק ל''ז בתגובה להודעה מספר 0

תניא ליום כ"ח אדר ה'תשפ"ו

ומ"ש רז"ל שת"ת כנגד כולם היינו מפני שת"ת היא בדבור ומחשבה שהם לבושים הפנימי' של נפש החיונית וגם מהותן ועצמותן של בחי' חב"ד מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל ואף שמהותן ועצמותן של המדות חג"ת כו' לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדושה היינו משום שהרע חזק יותר במדות מבחב"ד מפני יניקתן שם מהקדושה יותר כידוע לי"ח: זאת ועוד אחרת והיא העולה על כולנה במעלת עסק ת"ת על כל המצו' ע"פ מ"ש לעיל בשם התיקוני' דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברי' דמלכא וכמו באדם התחתון ד"מ אין ערוך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח איבריו לגבי החיות שבמוחין שהוא השכל המתחלק לג' בחי' חב"ד ככה ממש ד"מ להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ בהארת אור א"ס ב"ה המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת אור א"ס שבבחי' חב"ד שבחכמת התורה איש איש כפי שכלו והשגתו. ואף שאינו משיג אלא בגשמיות הרי התורה נמשלה למים שיורדים ממקום גבוה כו' כמ"ש לעיל

ב"ה
לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים
תניא
לקוטי אמרים, אמצע פרק ל"ז
מהוצאת קה"ת

יום שלישי כ"ח אדר ה׳תשפ"ו / 17 מרץ 2026

ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ש"תלמוד תורה כנגד כולם", -

גם כנגד מצות צדקה. כיצד, איפוא, הדבר תואם למה שלמדנו זה עתה, שצדקה היא למעלה משאר כל המצוות? - הינו מפני שתלמוד תורה היא בדבור ומחשבה, שהם -

דיבור ומחשבה, לבושים הפנימיים של נפש החיונית. -

שלא כ"מעשה" שהוא לבוש חיצוני - ורק על ידי לימוד התורה, מאיר אור התורה בלבושים הפנימיים, דבר שאינו יכול להיעשות על ידי מצוות אחרות: וגם -

מעלה נוספת במצות לימוד התורה: מהותן ועצמותן של בחינות חכמה-בינה-דעת מקליפת נוגה שבנפש החיונית - נכללות בקדשה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל. -

כשלומדים תורה בעמקות השכל, נתון אז השכל של הנפש החיונית בענין הנלמד, ועל ידי כך נהפכות בחינות חכמה-בינה-דעת של קליפת נוגה (שבנפש החיונית), מהותן ועצמותן, לקדושה. שכן, כוח השכל המבין את הענין הנלמד, נעשה חלק מהמצוה של לימוד התורה. אף שבפרק י"ב למדנו, שה"בינוני" יכול להפוך לקדושה רק את הלבושים של הנפש הבהמית, ולא את עצמיות הנפש שהיא הכוחות, כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן שגם מהותן ועצמותן של הכוחות נהפכת לקדושה? - ברם, אין בכך משום סתירה, שכן, בפרק י"ב מדובר אודות מדותיה של הנפש הבהמית, ואותן אין בידו של ה"בינוני" להפוך לקדושה. ואילו כאן מדובר אודות השכל, ואותו ביכולתו של ה"בינוני" להפוך לקדושה על ידי לימוד תורה. להלן יסביר רבנו הזקן את הסיבה להבדל זה שבין המדות לשכל: ואף שמהותן ועצמותן של המדות: חסד גבורה תפארת כו' - לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדשה, -

כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן, שמהות ועצמות שכל נפש הבהמית נכלל בקדושה? הינו משום שהרע -

של הקליפה, חזק יותר במדות מבחכמה-בינה-דעת, מפני יניקתן -

של המדות, שם מהקדושה יותר, -

מאשר המוחין, כידוע ליודעי ח"ן: -

לומדי תורת הקבלה (ח"ן - ח כמה נ סתרת). (כי עיקר ענין "שבירת הכלים" היה במדות. ולכן קשה יותר לברר ולהפוך לקדושה את הרע שבמדות). ואילו את הרע של המוחין והשכל, יכול ה"בינוני" להפוך לקדושה, על ידי לימוד תורה מתוך עיון ושכל. ולכן, "תלמוד תורה כנגד כולם" - מפני שעל ידי תורה מהפכים את השכל של הנפש הבהמית לקדושה. זאת -

נוסף על המעלה האמורה, ועוד אחרת, -

יש מעלה נוספת, והיא העולה על כולנה, במעלת עסק תלמוד תורה על כל המצות, על פי מה שנתבאר לעיל -

בפרק כ''ג, בשם התיקונים, -

''תיקוני זוהר'', דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא, -

רמ"ח (248) מצוות העשה הן רמ"ח אברי המלך. וכשם שכל אבר הוא כלי לכוח של הנפש, כך כל מצוה היא כלי להמשכת הרצון העליון. ברם, ביחס לתורה, כתוב ב"תיקוני זוהר", ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", תורה והקב"ה הם דבר אחד ממש (ולא כמו "אברים"), וכפי שיתבאר להלן ההבדל שבין מצוות לתורה. וכמו באדם התחתון, דרך משל, אין ערך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח אבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לשלש בחינות: חכמה-בינה-דעת -

שכן, אבר, שהוא חלק מגוף האדם, אמנם מאוחד עם הנפש המחיה את הגוף - אך עם זאת הם שני דברים שונים ונפרדים. שונה הדבר ביחס לשכל ונפש, כי השכל הוא התפשטות וחלק מן הנפש, והתאחדותו עם הנפש הוא (שלא כמו שני דברים נפרדים המתאחדים, אלא) התאחדות של חלקים של דבר אחד. הבדל זה שבין האברים לשכל אצל האדם, משמש כמשל על ההבדל שבין מצוות לתורה. ככה ממש דרך משל, להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ, -

בין הדברים כפי שהם באדם לבין כמו שזה למעלה, ההבדל שישנו בהארת אור-אין-סוף ברוך-הוא המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת אור-אין-סוף שבבחינת חכמה-בינה-דעת שבחכמת התורה, איש איש כפי שכלו והשגתו. -

עד כמה שהוא משיג ומבין בתורה - באותה מדה מתאחד שכלו עם הקב"ה, באופן היחוד של התאחדות השכל עם הנפש. בכך נעלה תורה משאר כל המצוות המעשיות, כולל מצות הצדקה, שהיחוד עם הקב"ה על ידי לימוד תורה, הוא התאחדות נעלה בהרבה מאשר היחוד שעל ידי מצוות מעשיות. ואף שאינו משיג -

את התורה, אלא בגשמיות -

הוא משיג את התורה רק כפי שהיא מלובשת בענינים גשמיים, כמו ''שנים אוחזין בטלית'' או ''המחליף פרה בחמור'', הרי התורה נמשלה למים, שיורדים ממקום גבוה כו', -

למקום נמוך. שגם בירידתם למטה הם נשארים אותם מים כמו שהיו במקום הגבוה; כך גם ביחס לתורה, שגם אחרי שירדה ונתלבשה בענינים גשמיים - מלובשת עצמיות חכמתו ורצונו של הקב"ה, באותם ענינים גשמיים בהם ירדה התורה, כמו שנתבאר לעיל. -

בפרק ד'.

שליטא

18.03.2608:05

8. המשך פרק ל''ז בתגובה להודעה מספר 0

תניא ליום כ"ט אדר ה'תשפ"ו

ואעפ"כ ארז"ל לא המדרש עיקר אלא המעשה והיום לעשותם כתיב ומבטלין ת"ת לקיום מצוה מעשיית כשא"א לעשותה ע"י אחרים משום כי זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעו"הז להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא לאהפכא חשוכא לנהורא וימלא כבוד ה' את כל הארץ הגשמית דייקא וראו כל בשר יחדיו כנ"ל משא"כ כשאפשר לעשותה ע"י אחרים אין מבטלין ת"ת אף שכל התורה אינה אלא פירוש המצות מעשיות והיינו משום שהיא בחי' חב"ד של א"ס ב"ה ובעסקו בה ממשיך עליו אור א"ס ב"ה ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה ע"י פקודין שהן אברי' דמלכא וז"ש רב ששת חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי כמ"ש במ"א באריכות:

ב"ה
לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים תניא
תניא
לקוטי אמרים, אמצע פרק ל"ז
מהוצאת קה"ת
יום רביעי כ"ט אדר ה׳תשפ"ו / 18 מרץ 2026
ואף-על-פי-כן -

למרות מעלת לימוד התורה לגבי המצוות, שעל ידי לימוד תורה ההתאחדות עם הקב''ה היא למעלה בהרבה מאשר על ידי מצוות מעשיות, בכל זאת, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לא המדרש עקר אלא המעשה", -

קיומן של המצוות המעשיות, ו"היום -

בחיי העולם הזה, לעשותם" כתיב, -

שהעיקר הוא קיום המצוות בפועל, ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשית כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, משום כי זה -

קיום מצוות מעשיות, כל -

תכליתו של האדם ותכלית בריאתו וירידתו -

של הנשמה, לעולם הזה, להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא, -

בעולמות ובנבראים התחתונים, לאהפכא חשוכא לנהורא, -

להפוך את חושך העולם הזה לאור הקדושה, "וימלא -

על ידי כך, כבוד ה' את כל הארץ" הגשמית דייקא, -

דוקא, "וראו כל בשר יחדיו", -

את האור האלקי, כנזכר לעיל. -

בפרק ל"ו. כלומר, התכלית של "דירה בתחתונים" מתבצעת בעיקר על ידי מצוות מעשיות. ולכן, כשמדובר אודות מצוה מעשית שאיננה יכולה להיעשות על ידי אחר - צריכים גם לבטל לימוד תורה, כדי שעל ידי קיום המצוה תתבצע כוונת הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ברם, כשאותה מצוה יכולה להיעשות על ידי אחר, הרי תתבצע כוונת הקב"ה ב"דירה בתחתונים", וכל ההבדל נוגע רק לשאלה אם הוא יקיים את המצוה ובנפשו הוא תאיר ההמשכה הנמשכת על ידי אותה מצוה - הרי בקשר לכך, גוברת מעלת לימוד התורה. שכן, על ידי לימוד התורה מגיע האדם הלומד לדרגת המשכה נעלית יותר ולהתאחדות הנפש גדולה יותר עם אלקות. ולכן עליו אז לא לבטל מלימוד תורה בגלל קיום המצוה. ובלשון ה"תניא": מה שאין כן כשאפשר לעשותה -

את המצוה, על ידי אחרים -

שאז אין מבטלין תלמוד תורה, -

לשם קיום מצוה, אף שכל התורה אינה אלא פרוש המצות מעשיות, -

ובכל זאת, אסור לבטל לימוד תורה כדי לקיים מצוה שיכולה להיעשות על ידי אחר, והינו, משום שהיא -

תורה, בחינת חכמה-בינה-דעת של אין-סוף ברוך-הוא, ובעסקו בה -

בתורה, הוא ממשיך עליו אור-אין-סוף ברוך-הוא ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על ידי פקודין -

שהוא ממשיך על נפשו על ידי מצוות, שהן אברין דמלכא. -

אברי המלך. הערת כ"ק רבינו: "ע"פ הנ"ל במצוות - עיקר התועלת בירור הגוף והעולם, בת"ת יחוד הנפש, ועפ"ז יובן ז"ש". כלומר: לפי האמור, שעיקר התועלת במצוות הוא בירור הגוף והעולם, ועיקר התועלת בתלמוד תורה הוא יחוד הנפש - יובן מאמרו של רב ששת, כדלהלן: וזהו שאמר רב ששת: "חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי", -

שמחי נפשי, בשבילך אני לומד מקרא, בשבילך אני לומד משנה. שכן, בשביל הנפש, היחוד שעל ידי תורה - מקרא ומשנה - הוא למעלה מהיחוד שעל ידי מצוות, ולכן הוא אומר לנפשו, שבשבילה הוא לומד מקרא ומשנה, כמו שכתוב במקום אחר באריכות: -

מעלת יחוד הנפש הבאה על ידי תורה. עד כאן הסביר רבנו הזקן ש המשכת אור אין סוף ברוך הוא על נפש האדם עצמה, הבאה על ידי לימוד תורה, היא למעלה בהרבה מאשר על ידי קיום מצוות. להלן יסביר רבנו הזקן (כלשון כ"ק רבינו בהערה) "ענין נעלה בהרבה יותר - שבת"ת לגבי מצות שבהמשכת האוא"ס שע"י ת"ת דוקא מצינו חידוש שנק' קריאה (משא"כ - במצות) - פי' שקורא כו' (שלמעלה מאור). ולא עוד - אלא שאפילו לגבי קריאה סתם - יש מעלה בת"ת, וז"ש לכל קוראיו גו' באמת כו' - היינו בנוגע לפעולת ההמשכות". כלומר: רבנו הזקן מסביר עתה ענין הרבה יותר נעלה שיש בלימוד תורה לגבי מצוות, והוא - שב המשכה מאור אין סוף הנמשכת על ידי תורה דוקא, מוצאים אנו חידוש, שהיא נקראת בשם "קריאה" (מה שאין כן במצוות), כמו שאדם קורא לחברו שיבוא אליו עם ה"עצם" שלו - כך גם על ידי תורה קוראים וממשיכים עצמות אור אין סוף ברוך הוא (שלמעלה מהאור שממשיכים על ידי מצוות); ולא זו בלבד, אלא שבקריאה עצמה ישנה "קריאה" סתם - והיא נגרמת על ידי תפילה; ולעומת זה, הקריאה שעל ידי תורה היא נעלה יותר, בכך שהיא נקראת קריאה באמת. זוהי כוונת הפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו" המוסב על קריאה סתם, ואילו המשך הפסוק: "לכל אשר יקראוהו באמת " מוסב על קריאה נעלה יותר, באמת, וזה בא על ידי תורה - ומעלת הקריאה באמת (שעל ידי תורה) לגבי קריאה סתם, היא בנוגע ל פעולה - להמשכות הנמשכות על ידי כך. וכפי שהרבי מציין למאמרו של רבנו הזקן על הפסוק ב"סידורו", שם מוסבר ההבדל, שעל ידי קריאה סתם (תפלה) ההמשכה היא בענינים גשמיים: רפואה לחולים, ברכת השנים, וכדומה, ואילו על ידי קריאה באמת (תורה) ההמשכה היא רוחנית ובפנימיות הנשמה. ובלשון רבנו הזקן:

שליטא

19.03.2607:57

9. פרק ל''ז בתגובה להודעה מספר 0

תניא ליום א' ניסן ה'תשפ"ו

והנה המשכה והארה זו שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור א"ס ב"ה על נפשו ועל נפשות כל ישראל היא השכינ' כנסת ישראל מקור כל נשמות ישראל כמ"ש לקמן ע"י עסק התורה נקראת בלשון קריאה קורא בתורה פי' שע"י עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצווות' חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי ח"ו וז"ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה דהיינו שקורא להקב"ה ע"י התורה דוקא לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה אלא צועק כך אבא אבא וכמו שקובל עליו הנביא ואין קורא בשמך כו' וכמ"ש במ"א. ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה כמש"ל [פ' כ"ג]:

ב"ה
לימוד וערכים שיעורי לימוד יומיים
תניא
לקוטי אמרים, סיום פרק ל"ז
מהוצאת קה"ת

יום חמישי א ניסן ה׳תשפ"ו / 19 מרץ 2026

והנה, המשכה והארה זו, שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור-אין-סוף ברוך-הוא על נפשו, ועל נפשות כל ישראל, היא השכינה, כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל כמו שיתבאר לקמן, -

בפרק מ', שעל ידי תורה ממשיך אדם הארת אור אין סוף ברוך הוא, לא רק על נפשו הוא, אלא גם על נפשות כל ישראל, מכיוון שההמשכה היא במקור נשמות ישראל שהיא השכינה - והמשכה זו הנמשכת על ידי עסק התורה - נקראת בלשון "קריאה", -

ככתוב: "קורא בתורה", -

אדם הלומד תורה נקרא ''קורא בתורה'', שמשמעו, קריאת והמשכת ה''עצם'' של הנקרא, פרוש שעל ידי עסק התורה קורא להקדוש-ברוך-הוא לבוא אליו, כביכול, כאדם הקורא לחברו שיבא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצוותא חדא, -

ביחד אתו, ולא ליפרד ממנו ולשאר יחידי חס ושלום. -

כך גם על ידי תורה; ישנם יהודים המוכתרים כ"אחים ורעים" להקב"ה - וביחס אליהם מובא כאן המשל מאדם הקורא ל חברו, וישנם יהודים שהם בדרגת "בן" לגבי הקב"ה - וביחס אליהם ה"קריאה בתורה" היא כבן הקורא לאביו. וזהו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", -

הקב''ה קרוב (א) לכל אלה שקוראים אליו - (ב) לכל אלה שקוראים אליו באמת, "ואין אמת אלא תורה", -

כלומר: ישנה קריאה סתם: "לכל קוראיו'', וישנה קריאה ''באמת'' - על ידי תורה; דהינו שקורא -

וממשיך להקדוש-ברוך-הוא על ידי התורה דוקא, לאפוקי -

לשלול את המשמעות של ''יקראוהו באמת'' שהיא הכוונה מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק כך: אבא! אבא! -

כלומר בעבודת התפילה שיהודי צועק וקורא בתפילתו "אבא אבא", מצד אהבתו להקב"ה - הנה ההמשכה שהוא ממשיך, אינה דומה להמשכה הבאה על ידי הקריאה של תורה. וכמו שקובל עליו הנביא: "ואין קורא בשמך כו', - [הערת כ"ק רבינו: "דהול"ל 'ואין קוראך' או 'קורא אותך' ומהו הדיוק 'בשמך"'. כלומר: היה עליו לומר "ואין קוראך" או "קורא אותך" - שאין מי שקורא אותך; מהו, איפוא, הדיוק של "בשמך" (שזה מורה שכאילו אכן קוראים להקב"ה, אלא שאין קוראים אליו בשמו, "בשמך")]. אלא הכוונה, שהנביא קובל שאין מי שיקרא אותך בשמך, היינו על ידי תורה, שכן, כל התורה היא הרי שמותיו של הקב"ה, וכמו שכתוב במקום אחר. ומזה יתבונן המשכיל, להמשיך עליו יראה גדולה -

מכאן יכול מי שמתבונן להשרות על עצמו יראה גדולה מן הקב''ה, בשעת עסק התורה, -

מכיון שעל ידי לימוד תורה הוא ממשיך אליו, כביכול, את הקב"ה, כמו, למשל, בשעה שהוא קורא אליו אדם אחר - הרי שזה צריך להמשיך עליו יראה גדולה מן הקב"ה, בשעה שהוא לומד תורה, כמו שנתבאר לעיל [פרק כג]:

כותרת:
תוכן:
סמיילים:	הצג

כותרת:
תוכן:
סמיילים:	הצג

העבר לפורום:
סיבה:

מזג עם פוסט מספר:
סיבה: