*לע"נ בתנו הטהורה חיה-מושקא ע"ה בת יבדלט"א חיים יהושע יהודה ובת-חן*
כשהמקדש היה קיים, הקרבנות כיפרו על חטאי בני-ישראל ומה בזמן הגלות?
שאלה זו שאל אברהם אבינו את הקדוש ברוך-הוא ועל-כך, קיבל את המענה הבא: "אָמַר לוֹ, כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת כָּל זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶן כְּאִלּוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי קָרְבָּן וּמוֹחֵל אֲנִי עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם". כלומר, קריאת פרשיות הקרבנות נחשבת כהקרבתם בפועל.
נשאלת השאלה: אם כך, מדוע בזמן המקדש לא הסתפקו בקריאת הקרבנות?
אלא ההסבר הוא: הלימוד אינו מהווה תחליף לעשייה. להיפך, לימוד התורה הינו על-מנת לעשות והלומד שלא על-מנת לעשות, אומר עליו הכתוב: "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹקִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי גו'"... (תהלים נ, טז. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג).
ורק כשאין אפשרות להקריב בפועל והיהודי *מצטער* על-כך וקורא את פרשת הקרבנות – *הצער* פועל על הלימוד שיחשב כהקרבה בפועל.
לימוד הקרבנות אינו מכהה את ציפייתנו לחידוש הקרבנות בגאולה...
מקור: ע"פ תורת מנחם חל"ט ע' 84 ואילך
אשכול 37083