*לע"נ בתנו הטהורה חיה-מושקא ע"ה בת יבדלט"א חיים יהושע יהודה ובת-חן*
התורה מסתיימת בשבחו של משה "שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבֹּר הַלּוּחוֹת" (ל' רש"י) – "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".
וצריך להבין: מדוע בוחרת התורה לסיים בנושא כאוב וקשה כל-כך, שלכאורה אינו 'שִׁבְחָם של ישראל'?
ביאור הדברים: שבירת הלוחות הגביהה את בני-ישראל למקום גבוה יותר. היא הביאה אותם לעשיית תשובה וכך, הגיעו למעלת בעלי התשובה שגבוהה יותר ממעלת הצדיקים, שמהפכים את הזדונות לזכויות.
ולכן *שברי* הלוחות הונחו בארון הברית יחד עם הלוחות השניות *השלמות*, כי הקדוש-ברוך-הוא מחבב מאוד את המצוות שנעשות מתוך מצב של *שבירה* וקושי, שזוהי עבודת בעלי-תשובה, שמתגברים על הקשיים ועובדים את השם.
זאת אומרת, *ששברי* הלוחות השלימו את הלוחות *השלמות*... ולכן, בחרה התורה לסיים בהם.
כשהמשיח יבוא, הוא ייקח את הצדיקים שהם בבחינת לוחות *שלמות* ויעלה אותם למעלת *בעלי התשובה* שהם בבחינת *שברי* הלוחות! וכיצד תבוא הגאולה? בזכות *התשובה*!
מקור: ע"פ תורת מנחם חמ"ד ע' 202 ואילך
אשכול 38640