20 שנה לגירוש ולא אשכח איך אילה ואני כזוג צעיר מגיעים למלון הנטוש בחוף הדקלים - מעוז הים - כך קראנו לו, במטרה לעצור את הגירוש.
הייתה שם חבורה מגובשת ובהם משפחת גופשטיין היקרה, מיכאל בן חורין האגדי, נדיה מטר, דתיה ואריה יצחקי, פנחסי בר און ומשפחת פרלמן ועוד ועוד רבים וטובים, שהגיעו בתנאים לא תנאים; בלי חשמל, רק עם מים קרים במקלחת ועם הרבה הרבה אהבה בלב.
היינו אז צעירים חדורי מטרה. אילה הייתה בהריון הראשון (שלאחריו נולד לנו שובאל - לשוב אל !!! ושהשם ישוב אלינו). צעקנו, מחינו הפגנו, וידענו גם ידענו שגירוש קטיף יביא עלינו אסון - רק שלא ידענו עד כמה.
באותו הזמן התקשורת הייתה שלהם(כמו היום). רוב השופטים היו שלהם (כמו היום). היועץ המשפטי היה שלהם (כמו היום). והמשטרה הייתה שלהם (לא כמו היום שיש משטרה אובייקטיבית והגונה!!!) - ולכן כל חוסם כביש כמו בקפלן הפך למינימום מחבל, התקשורת הסיתה, בית משפט יישר קו, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה היו מוטים והמשטרה, אוי המשטרה, הרביצה ופגעה, השפילה וסתמה פיות, ואבירי זכויות האזרח שתקו.
20 שנה אחרי וצריך להודות צדקנו !
צדקנו שמחינו, צדקנו שהתרענו, צדקנו שאסור לעזוב חבל ארץ, צדקנו שהתקפלות וכניעה לטרור רק מזמינים עוד טרור ועוד טרור ועוד טרור.
והלקח ברור ופשוט גם היום: חייבים לחזור הביתה. לגוש קטיף. לכל רחבי עזה. מי שצריך להגר משם הם האוייבים. לא האוהבים.
אשכול 910468
